במזל טוב נולד הנכד הראשון של המשפחה. יהיו וודאי כאלו שיגיסו
דעתם לחוסר מזלו של העולל להיוולד לתוך הקלחת הישראלית הלחוצה
והמסוכנת של ארבע השנים האחרונות - אבל אני, ברשותכם, אבחר
להתייחס לקונטקסט הקצת יותר פרטני של הינוקא - המשפחה שמקיפה
אותו, על סבך הוריו, דודיו, הסבתא רבא ומה לא. וברוך השם, יצא
לו לילד להיוולד למשפחה שלידה גם המציאות הישראלית על שלל
תסביכיה נראית כמו צעצוע אורקולי תמים.

בשמחה ובששון נולד אורי (''לוסיקו'' כמו שהסבתא מפרשת את השם
שלו על הלשון המתגלגלת שלה) לפני חמישה חודשים. הנכד הראשון,
פתיחת דור, ומה שלא תרצו. הילד עוד לא הספיק להגיע לגיל שבו
האישונים שלו נחשפים לשלל גווני הספקטרום, וכבר הדודה של סבא
שלו הולכת לעולם שכולו טוב. אומנם זה יהיה מעט קטנוני להזכיר
את הילד בהקשר של מישהו שכ''כ רחוק ממנו, הן גנטית והן רגשית -
אבל יש בהם משהו בזקנים, שפשוט חייב להשבית כל שמחה ולהעכיר את
האווירה באיזו צביטה על הלחי או ריח מבאיש של בית מרקחת סוג ג'
- ועל כן לא יכולתי להתעלם.

דודה רינה הייתה דמות מיתולוגית במשפחה. לא כל כך קשה לי לדבר
עליה בלשון עבר, שכן היחס שלי אליה היה תמיד כה אמביוולנטי -
שאפילו לא ייחסתי לה ממד זמן. לא היה לה מבחינתי לא הווה, לא
עבר ומסתבר שגם העתיד הדיר ממנה את רגליו. בסך הכל, היא תמיד
הייתה תקועה איפשהו במגרות הכי נידחות של התת מודע שלי. לפני
שבועיים היא הלכה לעולמה - בלי רעש וצלצולים, בלי השארת סימן
בל ימחה בלב של אחד מבני המשפחה - הלב שלה שבק והיא התאספה
לאבותיה ולבעלה מאיר להתפנן קצת בגן עדן. כשאני חושב על זה
לעומק, אורי היה בעצם יריית הפתיחה שלה למרוץ לגן העדן. אני
מניח שאם הייתי כותב תסריט, הפייד אוואי בין בית החולים, שם
נמנם התינוק לאורן הכסוף והנוגה של מנורות האינקובטור, לבין
התהפוכות הקרדיולוגיות בגופה של רינה, היה מלווה בנעימת
''סטיירוויי טו האבן'' של לד זפלין - למרות שאני מקווה בשביל
הדודה שבדרכה לגן עדן, אחרי המיון הראשוני אצל בורא עולם, היא
לא תתקל במדרגות כלשהן. האוסטאופורוזיס שאכל לעצמות שלה את כל
הסידן, משל היה ילד חלוש מול בקבוקוני ויטמינצ'יק, לא היה
מאפשר לה להגיע לבית ההבראה המבוקש הזה בכדי להתנדנד על ערסלי
לבד מתוחים בין עצי תרזה - אלא אם יש לאלוהים איזה מדרגון כיסא
בהחבא בשבילה.

דודה רינה הורדה לרגבי האדמה הקרה לפני שבועיים כשלגופה
המצונם, המכופף והדקיק תכריכים ותו לא. בקושי מניין היה
בהלוויה, ולכן לא קשה לתאר שהיחיד שבכה על דודה רינה באותה עת
היה דווקא התינוק שבגללו היא התחילה את המטמורפוזה שלה בין
החיים למוות. אומנם הוא לא נכח בהלוויה, וסביר להניח שלא היה
מזהה את דודה רינה גם אם הייתה יושבת אצלו בשולחן פסח - היה
יפה לראות שהפיצקלע מתחיל לגלות כבר בשלב כה מוקדם את סימני
הרגשנות היתרה שמאפיינת את המשפחה.

אחרי שכל המשפחה התאוששה מהליכתה של דודה רינה בת ה-89 בטרם
עת, התפנו כולם לבחון את האיש החדש שהצטרף לחיק המשפחה האוהבת.
כמו חבילה עוברת עבר הילד מהיד שלי, הדוד, ליד של הסבא, ליד של
הסבתא וליד השולחן. דומה כי הילד המשיך לקחת מאוד קשה את החלל
שנפער בחייו עם התמוגגותה של רינה, וכל ביס של תולעת בורידיה
הכחולים כאילו כרסם גם בו - הילד בכה ובכה ולא ניתן היה לעשות
כלום בנידון. חשבנו, הכל יעבור, דודה רינה תישכח גם מהלב של
ידיד הנפש הקרוב ביותר שלה וכל המשפחה תוכל להנות מהילד הקטן,
שאומנם בשלב זה מה שמשייט לו מתחת לגולגולת זו יותר דייסה
נוזלית מאשר אונות מוצקות - אבל למי אכפת. העיקר שיפסיק לבכות.
אבל אז, כאילו שלא עברנו די - נפטרה לה אושיית משפחה נוספת. רק
שעה קלה לפני שנודע כי התינוק מגיע לגיחה קצרה לביתנו, נודע כי
מישהו הוריד את השאלטר וקצר גם את פתיל חייה של הדודה של הסבתא
- פשקה. שיחת טלפון בהולה של סבתא רבא חנה כמו הרעידה את אמות
הספים של הבית. אומנם כותב שורות אלו מעולם לא ראה את דודה
פשקה בשידור חי (אם כי התמונות באלבום המשפחתי היו כמעט בקנה
מידה של אחד לאחד למקור - הגברת, מסתבר, הוציאה שם רע לבדיחה
''מטר ואסימון'') - אבל בכל זאת, עוד אחת הולכת בדמי ימיה?
''הולך ופוחת הדור'', חשבתי לעצמי. איך שההורים של הילד הגיעו
עם התינוק בעגלה, אמא לקחה את שניהם הצידה וסיפרה על האבדה
הנוראה בהחבא, שאורי לא ישמע. רק בן חמישה חודשים וכבר מכה
נוספת ניחתת עליו. אפשר לפחות לומר תודה על כך שהמכות היו
מוראליות נטו, ולא כאלו שיוכלו לסכן הלכה למעשה את הגולגולת של
הילד שעדיין רגישה מאוד למכות הכי קלות. הבשורה הרעה כמו נישאה
באוויר המחניק של הבית והגיעה לאוזניו של הדרדק שהחל מיד
כריאקציה לצווח ולצעוק. ניסיתי להרגיע, ניסיתי לומר מילה טובה
- ''אורי, זו בסך הכל דודה פשקה. וחוץ מזה, אל תהיה עצוב כל
כך. אני לא ראיתי אותה 18 שנה ואני חי עם זה מצוין, אז אתה לא
יכול להיות שלם עם זה שחמישה חודשים לא ראית אותה? חוץ מזה -
לחשתי לאוזנו הקטנה - אומרים שהיא גם הייתה קצת משוגעת. בכלל,
היא רבה עם סבתא כשהן היו קטנות על איזה עט או משהו דפוק אחר
ומאז הן לא מדברות. על אחת כזאת אתה עצוב? יהיה בסדר,
נתגבר''.

אין דבר יותר גרוע להגיד בניחום אבלים מ-''יהיה בסדר''. חוץ
מאווירת הזלזול המשודרת לאדם השרוי באבל, הדואב את אובדנו של
אדם היקר לו, זה גם יכול לנטוע אשליות שעדיף יהיה להימנע מהם
בשלב רגיש כזה. ומה יהיה אם לא יהיה בסדר? ומה יהיה אם הילד
ירצה שהדודה של הסבתא שלו, פשקה, תבוא לראות אותו בהצגה בבית
ספר? מה אני אגיד אז? ''יהיה בסדר''? ''אני אבוא במקומה, מה לך
ודודה פשקה - היא בכלל לא אהבה תיאטרון''?

אחרי ניתוח המציאות הזה אפשר להבין כמה אורי לא אהב את מה
שאמרתי. הצעקות הלכו וגברו והחלו להזכיר בעוצמת הדציבלים בחורה
שמישהו בודק לה את האיברים הפנימיים שלא בהסכמתה.
החלטתי שארים אותו על הידיים. הוא רק המשיך לצעוק ולצווח כמו
מקודם, רק הפעם קרוב יותר מתמיד לתנוך האוזן שלי. הוא הניח את
היד הקטנה שלו על הצוואר שלי והחל לשרוט אותי כמו חתולה שמגינה
על גוריה בעתות מצוקה.
''אייי!'' צעקתי אפילו יותר חזק ממנו.
אמא הפנתה את מבטה אליי.
''למה אף אחד לא גוזר לו את הציפורניים? מה זה? נמר?'' שאלתי
במבט חמור סבר המצפה לתשובה מניחה את הדעת אגב הנחת ידי על
פיסת העור המדממת במטרה להרגיעה.
''תגיד תודה שאבא גזר לו את הציפורניים לפני ארבע וחצי
חודשים'', אמרה אמא.
''כן, באמת מזל גדול...'' חשבתי, והשפלתי את מבטי קדורנית.
אבא נפטר לפני שלושה חודשים, נזכרתי פתאום. מישהו באמת היה
חייב לעצור בעדו מלגזור לילד את הציפורניים. זה בדיוק מה שהאבא
שלו עשה לאבא של אורי - הלך וגזר לו את הציפורניים וכעבור חודש
כבר הריח את הפרחים מלמטה. עכשיו אף אחד לא רוצה לגזור לו את
הציפורניים והילד מתחיל להראות כמו גייל דיברס הפרחה
מהאולימפיאדה. התחלתי לבכות, ואני לא בן אדם רגיש. הפניתי את
מבטי לאורי כדי למצוא מעט נחמה בהמשכיות של המשפחה - והוא חייך
כמו ניסו עיניו התכולות להביע ''יהיה בסדר'' בדרכן הייחודית.
"יהיה בסדר?! יהיה בסדר?!" - נזדעקתי טרוף חימה וקפוץ שפתיים -
"לזלזל ככה במוות של בן אדם שאתה לא מכיר?!"
''ניר, תבין" - פנתה אליי אמא בקולה המרגיע - "הוא הרי לא הכיר
את אבא...הוא בסך הכל בן חמישה חודשים''.

מאז אני הולך כל שבוע לתת מעט יחס גם לפשקה וגם לרינה. אני
יודע שזה כבר לא ממש יזיז להם ברגע זה, וכנראה שהן בטח ישנות
עמוק אחרי האפטר פרטי עם השטן - אבל אם אני רוצה שאורי יכבד
אותי, אני חייב לכבד אותו.