"היא יפה?", הוא שאל, ככה כבדרך אגב, אחרי כל כך הרבה זמן.
"אני כבר לא זוכר", אמר בקול רועד, מתבייש.
עמית נשם נשימה עמוקה, "הכי יפה בעולם", הסתכל כמה שניות ונתן
לדור צ'אפחה, "תמיד היו לך את הכי יפות, שום דבר לא השתנה".
שניהם התחילו לצחוק ודור חייך את החיוך שלו, החיוך שהיא טוענת
שגורם להכל להיות קטן וטוב מסביב.
בלי קשר לחיוך דור תמיד היה נראה טוב, אבל היא אומרת שהדבר
היחיד שהיא רואה זה את החיוך ושכל השאר בכלל לא משנה.

עכשיו הוא לא יודה בזה כי הוא חזר לעצמו, אבל בהתחלה הוא היה
סקפטי. הוא לא הבין בכלל איך אישה תוכל לאהוב גבר שלא יכול
לראות.
הוא לא האמין לדקה שהוא יפגוש אותה עוד פעם אחרי שתשמע מה שקרה
לו. היה הולך ברחובות כשכל הביטחון שלו מרוסק לאלף חתיכות,
בדיוק כמו המכונית שלו ששכבה באיזו תעלה ליד כביש 6.
היה שואל אותה כל פעם אם היא בטוחה שהיא רוצה להפגש ובכלל למה
לה לבזבז את הזמן. בשיחות כאלו היא היתה מנתקת בעצבים, ואז דור
היה מתקשר ומתנצל על "זה שאני אידיוט לפעמים".
הגבר שלא חשב דקה לפני שהיה מוצא את עצמו מזיין איזו שמיניסטית
בשירותים חשב 10 פעמים לפני שנישק אותה בפעם הראשונה. חשב 20
פעמים לפני כל פעם שנגע בה.
בהתחלה הוא לא הרשה לה לגעת בו בכל מקום. במקלחת הוא נגע
בצלקות שלו באיטיות נגעל כל פעם מחדש, והיה מסרב בכל תוקף
שבכלל תתקרב לשכמות שלו. היא ידעה ולא אמרה מילה עד שפעם אחת
היא ביקשה ממנו בצורה מפורשת. הוא כעס כל כך, היא לא ראתה אותו
כועס ככה בחיים, אמר לה שכדאי שתלך. היא הסתכלה עליו בדמעות,
ונשארה לשבת בשקט הרע של שניהם עד שפתאום הוא שמע אותה בוכה.
דור הסתובב והוריד את החולצה, והם ישבו לפחות שעה מחובקים,
כשהיא מלטפת את כל הגב שלו, והוא בוכה עליה.
אחרי כמה ימים התחיל לצחוק על עצמו, בציניות שלו היה אומר ששם
הוא עבר ניתוח לכריתת כנפיים, והיא היתה מתעצבנת ומתחילה
להרצות. דור השתיק אותה כל הזמן בנשיקות, והמשיך לדבר על
הכנפיים הכרותות שלו בלי שהיא יכלה להתעצבן חזרה.
כשהם מתעלסים  הוא שם לה יד על השפתיים, לדעת מתי היא מחייכת.
על פי הנשימות שלה הוא יודע מתי היא עומדת לגמור והוא תמיד שמח
שלפחות בתחום הזה שום דבר לא השתנה. החיוך המאיר הזה שלו נמרח
לו על כל הפנים תוך כדי והיא מצידה מסתכלת עליו מאושרת ומלטפת
לו את הפנים, מחכה לגעת בגומות שלו כשחיוך נמתח לו על הפנים.

הפעם הראשונה שהם שכבו היתה ביום החצי שנה לתאונה. הוא לא סיפר
לה, למרות שהיא בטח נזכרה אחרי זה. באותו יום היא נסעה בדיוק
עם עמית לבקר חברה שלהם שחזרה מדרום אמריקה.
עמית נהג, קולדפליי ניגנו לו על הלב, והיא ישבה לצידו בטי שירט
וג'ינס והריחה טוב כמו החיים. עמית כל הזמן הסתכל למראה
הימנית, למרות שהוא בכלל לא היה צריך. כל הזמן פתח את תא
הכפפות, כדי שתעזור לו להוציא את המצית, או את הסיגריות, או את
העט או את הפנקס שפתאום נזכר שחשוב לו להוציא.
באותו יום הוא תכנן להגיד לה שהוא אוהב אותה אחרי חודשיים,
שבסופם הוא הכיר לה את דור, ובטח ישנא את עצמו על זה לכל
החיים.
עמית, הבחור שהיא הכירה בעבודה הדפוקה שלה פתאום הפך לידיד נפש
הכי קרוב שלה ועוד היא יצאה עם החבר הכי טוב שלו. כל הנסיעה
הוא חשב וניתח איך היא תקבל את זה ואיך מתחילים את המשפט הזה.
באותו יום עמית קיבל טלפון שהחבר הכי טוב שלו היה בתאונה
ומאושפז.
באותו יום היא החליטה שהפעם הזאת שהיא יצאה עם דור מספיקה לה
להבין הכל, ושהיא לא עוזבת. החיוך שלו מספיק לה להכל.
באותו יום עמית ישב בחדר המדרגות של בית החולים ובכה כמו ילד
קטן בשביל דור
בשביל עצמו
ובשביל שלושתם.

בהתחלה דור לא היה מעז להוציא מילה לידה, התבייש. הם היו
נפגשים וצוחקים קצת ומדברים קצת ואף פעם לא על דברים חשובים.
אבל היא הוציאה ממנו את כל המילים שלא העז להגיד אף פעם לאדם,
לאישה. כולל אני אוהב אותך.
היא הוציאה ממנו את הכל, ורק ישבה והקשיבה וליטפה. את לא כמו
כולן, היה מנגן לה בלילות משינה, ונזכר איך עמית אמר שאת השיר
הזה שרים רק לזאת שאתה אוהב ולא לסתם מישהי שאתה מביא הביתה
לחצי לילה. דור היה יושב שעות ומספר לה סיפורים מצחיקים מהצבא
עליו ועל עמית, ואיך פעם הסמל שלהם בטירונות שמע אותם מדברים
עליו ותיזז להם את האמאמא, וכמה שהם נחנקו מצחוק תוך כדי
שכיבות סמיכה עד שהם לא יכלו להחזיק את עצמם ופשוט נפלו שניהם
ככה, וראו שאפילו הסמל מחייך קצת. זה לא תמיד היה מעניין
בשבילה, אבל היא תמיד הקשיבה ושאלה שאלות, לפעמים סתם משעמום.
הם היו ועדיין צוחקים כל הזמן. הוא ציני ושנון והיא מטורפת,
בלי גבולות ברורים או שפויים להומור שלה. הם צוחקים על הכל ועל
עצמם ועל כל דבר שהם עשו. כל הזמן הם צוחקים בהומור משלהם על
דברים שאנשים לא מבינים בכלל, שזה עוד יותר מצחיק אותם. ההורים
שלו אוהבים אותה, אבל לא מבינים אותה. היא יודעת את זה, בולעת
רוק בשקט ורק מלטפת לו את הראש ומסתכלת עליו במבט שלדעתה מסביר
את הכל.

"היא תיכף צריכה לבוא, תעזור לי לסדר קצת את הסלון זה בטח נראה
זוועה אחרי כל מה שאכלנו", אמר דור לעמית המנומנם. עמית קם
במהירות ואסף את כל השאריות, סידר לו את השולחן שהתעקם כשהם
הלכו מכות בשביל הצחוקים מקודם, וכיבה את המערכת. "טוב אחי",
נעמד מול דור, "נתראה, תמסור לה ד"ש". הוא חיבק אותו, לקח את
המפתחות של המכונית ויצא מהדירה הקטנה והחמה לחוץ הקריר של
נובמבר. כשעמית התניע היא בדיוק עברה ליד המכונית ונופפה לו,
עשתה לו תנועה של "אני אדבר איתך כבר" ונכנסה בזריזות לבניין.
"את לא כמו כולן", התנגן לעמית באוטו בדרך חזרה, והוא נזכר איך
דור אמר שאת השיר הזה הוא שר לה, בפעם הראשונה מאז התאונה באמת
שר ולא רק ניגן, שעה אחרי שהם החליטו לעבור לגור יחד.
"עיניך הן כפני העצב..
הלב שנשבר,
את תחברי אותו חלק חלק, "
"את לא כמו כולן", עמית צרח בכל הכח, ודמעות זלגו מעיניו.
הוא בכה בשביל עצמו, ובשבילה, ובשביל המכונית המרוסקת ששכבה
באיזו תעלה ליד כביש 6 והרסה לו את החיים.
"הכי מיוחדת.."