ועורה לא היה לבן כשלג, גם לא חלק כמשי, ונשיקותיה לא הרוו את
צימאוני, וטעמה לא היה טעם נקטר מתוק. היה לה טעם של נובלס,
וערוותה הדיפה ריח חמיצות קלה של זיעה, וכשהייתי בתוכה כל מה
שהייתי יכול לחשוב עליו היו זיפי השיער על רגליה, תוצאה של
גילוח לא מושלם. ולא השתוקקתי אליה פחות בגלל הפגמים האלה,
להיפך. "זונה קטנה שלי" הייתי לוחש לה באוזן, "סחורה פגומה
שלי, כלבה טובה" הייתי לוחש לנועה שלי, רכוש מסומן שלי, בפסים
של סגול ואדום סימנתי אותה, שתי וערב על הגב שלה, בד הציור
שלי, קרטון הביצוע הפרטי שלי.
הרמתי את עיני אל פניה, ולא ראיתי שם את כיווץ המצח האופייני
לסובלים מכאב, לא את חריקת השיניים השמורה למתמודדים עם עול,
אלא את החיוך, הכמעט בלתי-נראה, המצוי דרך קבע על פניהם של
מאוהבים טריים, ובעיניה, דרך דמעות מלוחות, ראיתי את הרוך
שניתן למצוא אצל אלו שטעו לחשוב שמצאו אהבת אמת. ולכל אורך
הזיון, גם כשהפכתי מפונק ודרשתי לעצמי אף את עכוזה, לא השמיעה
שום קול, למעט כמה התייפחויות כאב עדינות מאד, כאשר בגבור יצרי
עלי הכיתי באגרופי ידיי על שדיה הקטנים תוך תנועת בוכנה אלימה
פנימה החוצה, פנימה החוצה. לא התנית אהבים, גם לא יחסי מין,
אפילו לא זיון, אלא אוננות בתוך גוף אישה, חדירה שהיא אינה
תוצאה של תאווה, אלא של רצון להיפטר מעול מאוס, כמו הטלת שתן,
משהו שיש לעשותו כדי להמשיך בשגרת היום. |