כשנפרדנו נשבענו להתחתן אם שנינו רווקים בגיל ארבעים.
נפרדנו בחיוך, נישקת אותי על הלחי. אמרת לי שאתה אוהב אותי.
מצחיק, כשהיינו ביחד אמרת לי את זה בקושי שלוש פעמים.
אמרתי שגם אני. ציפיתי שיהיו לי דמעות בעיניים, או לפחות גוש
קטן בגרון, אבל כלום. הלב שלי הסכים שתלך.


ביום שלפני היום הראשון ללימודים הסתפרתי קארה ויצא ממש ממש
קצר. חשבתי שלפחות ביום הראשון הלימודים אני אראה טוב, עם הפאן
והכול, אבל אז אבא שלי הפעיל את הממטרות בדיוק כשיצאתי לגינה
לשחק עם הכלב והרס לי את כל התסרוקת. אני זוכרת את הבוקר ההוא,
אימא שלי מנסה ללא הצלחה לגרום לשיער הסורר שלי להיראות אנושי.


נכנסתי לכתה עם בטחון עצמי שואף לאפס. הייתי בטוחה שכולם
מסתכלים עליי בזלזול וצוחקים עליי מאחורי הגב. התיישבתי בספסל
היחידי שנותר פנוי וקיוויתי שהשיער שלי יצמח מהר, או שלפחות
היום הזה כבר יעבור.
ואז באת ושאלת אם הכסא לידי פנוי. אמרתי שכן, אז התיישבת
וחייכת אליי את החיוך הגדול והמקסים שלך.

מוזר שלא יכולתי לראות את זה אז, אולי בגלל הביטחון שהעצמי
הירוד שלי, או בגלל שלא נתתי לעצמי להיכנס למצבים שאני עלולה
להיפגע מהם, כנראה שילוב של השניים. בכל מקרה, במשך שנתיים
ישבת לידי, שיחקנו איקס-עיגול, העתקנו שיעורים אחד מהשני,
עשינו את כל הריטואל, ולא עלה בדעתי שיכול להיות ממש נחמד
להתאהב בך. כאילו מחסום ישב לי על הלב, מונע ממני להרגיש.

ופתאום ביום הראשון של י"ב, כמו סוגר מעגל, לקחת אותי מאחורי
האיקליפטוס הגדול שליד הקיוסק ונישקת אותי בעוצמה, בביטחון,
בלי לומר דבר, כאילו זה ברור ומתבקש ואין דבר יותר טבעי לעשות.
ואז שוב חייכת את החיוך הגדול והמקסים שלך, וידעתי שהחיוך הזה
מוכר לי, והבנתי שבעצם אהבתי אותך כבר מהיום הראשון ההוא.

מחר ימלאו לי ארבעים, ואני תוהה אם אתה עדיין רווק.