קו שש, מלחה.
אני עולה, תופס מקום.
ביום שישי, במיוחד בירושלים, תמיד הייתה לי באוויר את התחושה
של אי נחיצות.
כאילו השישבת הירושלמי הוא סתם פרוטקול, שאין דרך להריץ אותו
קדימה.
האוטובוס נהיה קצת צפוף.
עוד ועוד עצירות.
הנהג עוצר בשכונה חצי דתית.
לאוטובוס עולים כל מיני צעירים וצעירות, שרק עכשיו סיימו
ללמוד.
פתאום יושבת לידי דוסה.
לא דוסה כזאת מבוגרת, עם פסים וכובעים ותשעה ילדים.
צעירה, יפה, תמימה.
בלונדית עם עיניים כחולות....
כחול, לבן וורוד.
ומכולה נשפכים תום, טוהר, שלווה.
אני מתרכז בתוך עצמי וחושב איזה חוטא מסריח ושפל אני, איך אני
הולך ישר לגיהנום.
והיא כאילו מרגישה את זה.
אני חושב שאני שומע אותה בראש שלי, חצי מסכימה עם הקול.
אם רק הייתי קצת יותר שפל, הייתי נושק לה.
עצירה אחת לפני, היא יורדת.
ירדה במרכז המסחרי, בטח קניות של שבת.