שוכב על המיטה ולא יכול לזוז. כמה שאני מנסה לגרום לעצמי להקים
את עצמי, להתקלח במים קרים, להתלבש, לצחצח שיניים ולאכול ארוחת
בוקר לא מזינה, כפי שאני עושה בכל בוקר, אני לא מצליח. אני
מרגיש כמו קברו אותי בחול על שפת הים; כיסו את הרגליים, הידיים
והחזה בשכבות כבדות של אדמה רטובה, שהתקשו זה מכבר, והשאירו רק
את הראש בחוץ, כך שאוכל לנשום ולראות. אני מנסה להזיז את
הרגליים והן אמנם נעות קמעה, מילימטרים, אך לא מתגברות על
ערימת החימר הקשה המטאפורית שעליהן. חשש שנתקפתי בשיתוק פתאומי
רודף את מחשבותיי. אך זה לא הגיוני במיוחד, אני יכול לזוז, רק
לא לקום מהמיטה.
אני שוכב כך על הגב למספר שעות. הטלפון לפתע מצלצל. כנראה
מהעבודה, רוצים לדעת למה אני לא מגיע. אני רוצה לענות, אבל
גופי בוגד בי שוב. היום צריכים אותי שם, יש פגישה חשובה עם
משקיעים יפנים. אך ברגע זה מטרידה אותי מחשבה קשה בהרבה,
שלעולם לא אצא מהמיטה הזו.
שעות עוברות ואני עוד באותה התנוחה. מדי פעם מרים את הראש
מהכרית בצורה שמכווצת את צוארי ובודק את השעון שעל הקיר. 10,
11, 12, ואני עוד במיטה. אני מצניח את ראשי בחזרה אל הכרית
הרכה ועוצם את עיניי. לפחות כדאי לנצל את המצב, אני חושב, אבל
לא מצליח להירדם.
אני כבר מתחיל לחוש את הרעב המקרקר בבטני. אין הרגשה רעה יותר
מקיבה מתכווצת. כדאי שאני אשלח קצת כסף לעזור לילדים באפריקה.
שם מתים מרעב כל הזמן, ומי שעוד בחיים נראים כמו מקלות
ארטיקים. מה יעשו בתרומה שלי, אני לא יודע. היא לא תהיה גדולה
במיוחד, אני לא מליונר, אבל כל אחד יכול להוסיף משהו, אני
מאמין. אני מקווה שזה לא יגיע לסלון של האנשים שאני שולח את זה
דרכם. אבל כל זה לא משנה בינתיים. קודם אני צריך לקום מהמיטה,
ואחר כך לבדוק אם אני עוד ממשיך להרוויח כסף אחרי שלא הגעתי
לפגישה החשובה הבוקר. מעניין אם הם יאמינו לתירוץ שלי. אם אחד
מהעובדים שלי היה מציג לפני סיפור כזה, הייתי מפטר אותו, יותר
בגלל שהוא משקר לי בפנים בצורה כזו ברורה, מאשר בגלל שהוא לא
הגיע. כדאי שאני אגיד שדוד שלי מת או משהו. דוד זה טוב, הם לא
יפרסמו מודעת אבל כמו אבא או אמא, וזה גם מספיק קרוב בשביל
שהלוויה תהיה דחופה עבורי. הייתי מתקשר, אבל זה היה באמצע
הלילה, הייתי צריך לנסוע לבית שלו בצפון, ב... טבריה, וכל-כך
מיהרתי ששכחתי את הסלולרי. לא נעים לי להתקשר לאזור חיוג אחר
מהקו שלו. הם עניים, הוא ואשתו. ועכשיו גם יש פחות פרנסה, כי
הוא מת ולה אין פנסיה כי היא היתה עקרת בית כל החיים. גם
מהילדים אין תמיכה, כי הבת שלהם ברחה לאמריקה, שזה אפילו נכון,
והבן בכלא. אני אתקשר בערב ואספר את כל זה. אבל קודם צריך לקום
מהמיטה המחורבנת.
אולי אני חולה במחלת היאפים. זה הגיוני, אני יאפי אחרי הכל.
לפחות יש אנשים שיגדירו אותי ככזה. אני עובד בחברת סטארט-אפ,
גר בדירה בתל-אביב, מבלה בבתי קפה ופאבים. אבל אני לא רואה את
עצמי כיאפי. יתכן גם שהגוף שלי התמכר למזרון הרך והנוח, נדמה
לי שקראתי משהו כזה במגזין פסיכולוגיה בתור לרופא שיניים.
אחר הצהריים הטלפון מצלצל שוב. אני די בטוח שמדובר באחר
הצהריים, כי כבר השמש יורדת מבעד לתריסים הסגורים. הפסקתי
לבדוק את השעה אחרי 12 כי זה שיגע אותי. אני מוותר כבר מראש על
נסיון להרים את השפופרת, אך המכשיר ממשיך לצלצל. עקשן הבחור.
אולי מישהו מהעבודה דואג לי, אולי זו אמא. אולי, עקב צירוף
מקרים מדהים, זה מישהו שמחייג אליי להודיע שהדוד קובי מת.
מעניין אם הייתי חש יסורי מצפון במקרה כזה.
לפתע, אני לא מאמין, אני מצליח לקום. כנראה שהמוח שלי כל כך
להוט לענות לטלפון, שהוא הצליח בכך להתגבר על ההתמכרות של הגוף
למזרון. אם, כמובן, מדובר במקרה כזה. זה באמת חבר מהעבודה,
מירון, שרצה לבדוק מה שלומי. הוא אומר שהבוס קצת זעם בהתחלה,
אבל נראה שהוא יסלח, כי הפגישה הלכה ממש מצויין, וכפי הנראה
כולנו נקבל בונוסים על העניין, חוץ ממני אולי, כי לא הגעתי. זה
לא כל כך משנה, יכולתי לתרום חלק לילדים באפריקה, אבל העיקר
שהתפקיד עוד בידיי. אני מספר לו את מה שקרה עם הדוד שלי,
ומוסיף שממש עכשיו חזרתי, לפני עשר דקות. השתדלתי להישמע שבור,
כמו אדם לאחר הלוויה. למעשה, גם כשמישהו באמת נפטר, אני מנסה
להישמע כך, יותר משאני באמת מרגיש כך, שלא יגידו שלא אכפת לי
או משהו. זה בטח נשמע נורא. הוא מציע לעודד אותי, ללכת אתי
לסרט, "אגרוף של אשה". אני לא מתלהב במיוחד מהרעיון, אך הוא
מנסה לפתות אותי בעזרת ציון חמישה כוכבים שהסרט קיבל בעיתון.
"ברור שזה יקבל 5 כוכבים, זה ישראלי. הם תמיד נותנים לישראלים
5 כוכבים, לעודד את ההצלחה המקומית או משהו". "זה לא ישראלי",
הוא אומר. שכנע אותי. קבענו להיפגש ליד הקולנוע בתשע.
אני קם ממיטתי. סוף סוף. למעשה הייתי צריך לעשות את זה עוד
כשדיברתי בטלפון, שזה לא יחזור אליי או משהו, אבל אין טעם כבר
לחשוב על זה. הכל הסתדר. השעה חמש וחצי, פחות או יותר כמו
ששיערתי. יש עוד זמן להתקלח ולהתארגן לקראת הסרט, אבל קודם כל
- לאכול. אני כל כך רעב שאני כבר לא מרגיש את זה. חבל שמאחר
ואני אוכל תמיד בחוץ, כל מה שיש במקרר זה חומוס, חלב וחבילה
קפואה של שניצל תירס, שזה מזון מגעיל לילדים שההורים שלהם
עסוקים מדי לבשל, אז הם אוכלים רק דברים שמפשירים במיקרו. אני
מחמם את השניצל ואוכל אותו עם קצת חומוס בצלחת לא נקייה, כולל
כוס חלב בצד. גם החומוס וגם החלב, פג תוקפם. אבל לי זה לא ממש
משנה. אחרי שנים של התחנכות בבית של פולנים, אני כבר יודע
שתאריך אחרון לשיווק זה סתם קונספירציה של החברות, שנלך לקנות
עוד יותר מהר. בדרך כלל אחרי שלא אכלתי הרבה זמן, גם מעט מספיק
כדי למלא את קיבתי המצומקת. עכשיו הרעב שלי דווקא התגבר. לפני
הסרט אני אקדים ואקנה משהו בחוץ.

בקניון שבו אולם הקולנוע אליו אני הולך, יש מקדונלד'ס, כמו בכל
מקום וחלקה טובה על פני כדור הארץ, שם אני לא אוכל לעולם, וגם
פיצריה, מסעדה סינית, בית קפה ושווארמה. בדרך כלל הייתי בוחר
בסיני או בעוגת מוצרט בבית הקפה, אבל האחרון לא מספיק משביע,
ואין לי זמן או כוח להתחייב לראשון. אני הולך לשווארמה, מהיר
וממלא. בעודי מדריך את המוכר הערבי איזה סלטים בדיוק להכניס לי
לפיתה, פונה אליי לפתע אשה יפהפייה. לוקח לי רגע לזהותה - אפרת
דוד, חברה טובה של האקסית שלי. לא חיבבתי אותה במיוחד מעולם.
אמנם יש לה פנים מהפנטות וגוף מהמם, אך היא טיפוס שטחי להפליא,
בצורה כמעט דוחה. חברתי שמרה לה חיבה כחברה טובה עוד מימי הגן,
אך תמיד כשהזכירה את שמה מלמלתי בעצבנות. נדמה היה לי שהיא
מנסה להפריד בינינו, שהיא חושבת שמגיע לה מישהו יותר טוב,
ושאנחנו בכלל לא מתאימים, כי אני סרטן והיא אריה, שזה השילוב
הכי קטלני בגלגל או משהו. חשבתי שהיא שונאת אותי, או לפחות
מלגלגת עליי.
בפגישה הזו היא דווקא נורא חביבה אליי, אולי כי אני וההיא כבר
נפרדנו מזמן. אני מופתע שהיא בכלל זוכרת מי אני. היא עובדת
כדוגמנית היום, כך מסתבר, ונסעה ללונדון ולפריס לתצוגות של
מעצבים חשובים, שאת שמותיהם זיהיתי מצפייה ממושכת בגופות בערוץ
האופנה. מי יודע, אולי גם עליה הזלתי ריר בעבר. אני עומד לשאול
כמתבקש, מה שלום חברתה, אך לפני שאני מספיק היא כבר מספרת שהיא
התחתנה עם איזה ברוקר. שתיקות מעיקות במקצת על שיחתנו. בסך הכל
אין לנו כל כך הרבה מה להגיד זה לזו. אחרי שתיקה שכזו היא
שואלת פתאום: "בא לך לבוא אליי לדירה להזדיין?"
חתיכת הפיתה האחרונה, שבדיוק בלעתי, מסרבת להתעכל עקב ההלם
הקצר שעוטף אותי. מה לעזאזל גרם לה להציע את זה? "יש לי פגישה
כאן עוד רבע שעה", אני אומר בעוד הפיתה עושה את דרכה אל מיצי
העיכול שלי.
אני לא מאמין שזה מה שאמרתי. דוגמנית מדהימה יושבת לפניי ומציע
לי לשכב איתה, ואני מעדיף איזה סרט טפשי שאני אמור לראות עם
חבר. הוא הרי היה סולח אם הייתי מספר לו מה קרה. הוא היה הולך
איתה באותו המצב. כמה הזדמנויות יהיו לי כבר להיות עם מישהי
כזו? כרגע פספסתי את הסיכוי היחיד שלי בחיים, כנראה, להיכנס
למיטה עם מישהי שכל מי שרואה אותה, מיד מפנטז להיכנס למיטה
איתה. עכשיו היא בטח תיעלב ותלך, ואני אייסר את עצמי לנצח על
העניין המבוזבז.
"אתה בטוח?", היא שואלת.

מיד בכניסה לדירתה אנו מתחילים להתגפף בפראות. אני שולח את
ידיי לאורך ולרוחב גופה הנהדר, ממשש את חיטוביה, מרגיש חלום
שהתגשם. אנו מתקדמים כך, מתנשקים, לחדרה, ובדרך פושטים מדי פעם
את בגדינו ומשליכים אותם על הרצפה. היא זורקת אותי על מיטתה,
ומתיישבת על מפשעתי. היא מחייכת בערמומיות, ולאחר מכן רוכנת
מעליי לשידתה, ומוציאה ממגירה מספר זוגות אזיקים. זה כבר פשוט
לא יתכן. היא מתחילה לקשור אותי למיטתה, בהתחלה את הידיים ואז
את הרגליים, נשכבת מעליי ואז קמה שוב ויוצאת מהחדר.
"לאן את הולכת?", אני שואל בפחד. תמיד ראיתי בסרטים גברים
שנופלים בפח הזה בדיוק ונשדדים. קשה לי להאמין שלי זה קורה.
אבל למה היא צריכה את הכסף שלי? היא דוגמנית על, וזו גם הדירה
שלה. יהיה די טפשי להשאיר אותי כבול שם.
היא חוזרת באמת, כפי ששיערתי, רק עם בקבוק קטשופ ביד. שמעתי על
סירופ שוקולד, אבל קטשופ? זה כבר טוב מכדי להיות אמיתי. היא
מתיישבת על המיטה, לצדי, ושופכת באטיות את הרוטב האדום על
בטני. לפתע היא שולפת סכין ומזלג ומתחילה לסעוד אותי. "את
אוכלת אותי?!", אני צורח. "מה חשבת, שאני אשכב איתך?", היא
נועצת בי מבט מתפלא. אכן תמים מצדי, הרי מי אני בכלל שהיא תשכב
אתי. "לא היית רוצה לשכב אתי גם ככה. יש לי צהבת". "זה בכלל
עובר במין?", אני שואל אך לא זוכה לתשובה. כאבים עזים ואיומים
תוקפים את גופי כשהיא חותכת אותו לפרוסות, מקלפת את העור
ולועסת את השאר.
איך היא יכולה לקלף את העור? יש ילדים שגוועים ברעב באפריקה.