כשהעולם - או לפחות העולם כמו שאתם מכירים אותו - נגמר, ללא
ספק זה היה אירוע שהשפיע על כלל אוכלוסיית העולם בהמון דרכים.
אבל אני הייתי רוצה לספר דווקא את הצד של ארבעה חברים, שהסיפור
שלהם מתחיל בבוקר יום רביעי אחד.

חלק א' - המחזאי, האנרכיסט והשמוק
ביום רביעי אחד ענבר התעורר בסביבות האחת עשרה בבוקר עם הארה.
באותו רגע הוא הרגיש שהאמת נגלתה לפניו, וחובה עליו להפיץ
אותה. צעד ראשון בעניין עשה כשקבע עם עדי לאכול ארוחת צהריים
באיזו מסעדה איטלקית שהוא הכיר.
"אנרכיה" הכריז ענבר בחגיגיות. "אנרכיה. זה הכי טוב, אני אומר
לך. אתה מבין, הדעה בציבור הרחב לגבי האנרכיסטים היא מוטעית
והופצה ללא ספק ע"י הממסד שמפחד לאבד את השליטה שיש לו על
החיים שלנו. הכל שקרים, אני אומר לך, פשוט בושה וחרפה."
"אה, כן?" אמר עדי מבלי להרים את עיניו מדף הנייר שהיה מונח
לפניו. "כן כן! שלא יהיו לך ספקות, כל מה ששמעת זה שקר אחד
גדול. עושים מאיתנו טרוריסטים, אומרים שאנחנו רוצים לחיות כמו
האדם הקדמון. פשוט שטיפת מח. אבל תאמין לי, אני מבין על מה אני
מדבר, זה הדבר הגדול הבא. הקפיטליזם פשט כבר מזמן את הרגל,
הסוציאלזם הלאומי גם כן נכשל, עכשיו זה הזמן של האנרכיה" המשיך
ענבר לתקוף בלא רחמים.
"ממ-הממ" אישר עדי את הזדהותו עם דבריו של חברו. היו לעדי
וענבר כמה דברים במשותף: שניהם זכו לשמות של בנות שהתחילו באות
'ע', ושניהם נולדו באותו תאריך, לפני עשרים ושמונה שנים, ארבעה
חודשים וחמישה ימים. בעצם, זה היה פחות או יותר הכל, אבל
איכשהו הם בכ"ז היו חברים כבר שש עשרה שנים. עדי הביט סביבו
בחוסר סבלנות. "כמה זמן לוקח לאוכל פה להגיע? ידעתי שהיינו
צריכים ללכת לשווארמה." לאחר מכן חזר לקרוא בדפים שלו.
"אתה מבין, אנרכיה זה לא רק אמונה פוליטית - נכון, אנחנו
תומכים בביטול המוסד שנקרא 'מדינה', אבל זה הרבה יותר מזה.
אנחנו מתנגדים לכל סוג של סמכות על כל צורותיה - וזה כולל גם
את הקפיטליזם, שבו העובד מוכר את החופש שלו למעסיק לכמה שעות,
וגם את הדת. כמו שאנחנו רואים את זה, כל סוג של שליטה הירארכית
היא לא רק מזיקה אלא גם מיותרת."
"מי זה 'אנחנו'?" שאל עדי בהיסח דעת, עדיין בלי להביט בענבר.
"מה?". "אמרת משהו 'אנחנו', למי אתה מתכוון? אתה לא מתכוון אני
ואתה, נכון?" ענבר נראה קצת מבולבל מהשאלה המשונה. "מה זאת
אומרת? אנחנו, האנרכיסטים. אתה מקשיב לי בכלל?"
השאלה נשארה ללא תשובה, גם בגלל שעדי לא שמע אותה. האמת היא
שענבר ידע, איפשהו בתודעה שלו, שעדי לא הקשיב לו. עדי הפסיק
להקשיב לו לפני משהו כמו עשר שנים, אחרי שהוא הגיע למסקנה
שלשמוע את ענבר למשך יותר משלושה משפטים רק יזיק לבריאות של
שניהם, אז עדיף לא להתעמק בזה במיוחד, כך שכל מילה שאיכשהו
חדרה אל מוחו של עדי הגיעה לשם אך ורק שלא במתכוון. זה לא שהוא
אמר דברים נורא מטומטמים - פשוט היו לו הרבה דברים לומר. ומאז
היה להם מעין הסכם בלתי כתוב - ענבר דיבר כמה שרק רצה על מה
שרק רצה, עדי התעסק בענייניו ומדי פעם זרק איזו מילה בתור
נסיון שקוף ולא אמין להיראות מתעניין. וכך כולם יצאו מרוצים,
מעדי נמנע הצורך הטורדני להאזין להרהוריו
הפוליטיים-פילוסופיים-תרבותיים של ענבר, בעוד האחרון יכל
להעמיד פנים שהוא נוטל חלק בדיון בן יותר משתתף אחד.
".רק במצב של אנרכיה האינדבידואל הוא באמת חופשי. ו'אנרכיה' זה
לא אומר בלגן כמו שכולם חושבים, זה אומר 'אין שליט'. כל עוד
איש אחד מחזיק יותר כח מאיש אחר, אז אין שיוויון אמיתי. אני
אומר לך עדי, הסמכות הורגת את האינדבידואל."
בפעם הראשונה, עדי הרים את הראש. "תפסיק להגיד את זה. זה
מעצבן". ענבר הזדעק - "אתה נכנע לשטיפת מח של הממסד? אולי פשוט
אתה עוד לא מוכן לשמוע, שכל המערכת שבה אתה חי היא מיותרת",
אבל עדי קטע מהר את הנאום המרגש: "מה? לא, לא, אני רק רוצה
שתפסיק להגיד 'אינדבידואל'. זה נורא מעצבן. הרי אתה יכול פשוט
להגיד 'פרט', לא? הרי זה אותו דבר."
ענבר התחיל משפט, הפסיק אותו, נשען אחורה, חשב לרגע ואז המשיך
במונולוג. "טוב, אז אני אגיד 'פרט'. זה לא משנה. אתה מפספס את
העיקר. העניין הוא, שאתה לא יכול להעריך חופש כי אתה תמיד תחת
השלטון של המדינה. כל עוד לאנשים יש סמכות להגיד לאנשים אחרים
מה לעשות, אנחנו לא יכולים לקרוא לעצמנו חופשיים."
"כן", אמר עדי ופנה לדפיו מתוך החלטה שהוא שוחח די והותר עם
ענבר ליום אחד, ואם ימשיך להתערב בשיחה היה עלול להיווצר החשש
שהוא אפילו יבין על איזה נושא הוא מדבר, ובמצב זה עדי בהחלט לא
חפץ. הוא הרים את השתייה שלו ולגם ממנה לגימה אחת, שלוותה
מיידית ביריקה חזרה לכוס. "מה זה אמור להביע?" קרא עדי בכעס.
הוא עצר מלצרית אחת שעברה לידם, הצביע לעבר הכוס ושאל את
המלצרית: "מה זה?".
ההיא עמדה שם כמה רגעים, עשתה מבט של 'אלוהים איזה מטומטמים יש
בעולם הזה', ואז ענתה בחביבות מעושה - "זה קולה". "את בטוחה
שזה קולה?", הגיב עדי בעצבנות. למשמע התשובה שלה - "כן" - הוא
השעין את מצחו על כף ידו, אחר הרים את המשקה והסביר, כשהוא
משתדל להישאר רגוע - "לא, זה פפסי. זה לא אותו דבר", אבל
המלצרית הייתה עקשנית, "כן זה כן. זה פפסי קולה, ככה קוראים
לזה". "תראי, זה לא משנה איך קוראים לזה, יש פפסי ויש קולה.
עכשיו בתפריט שלכם כתוב 'קולה', אז כשהזמנתי את זה ציפיתי לקבל
קולה. במקום זה קיבלתי פפסי. אני לא יכול לשתות פפסי. זה גועל
נפש. זה כמו שאני אזמין סטייק אנטריקוט, תתנו לי הודו ותגידו -
זה בע"ח וזה בע"ח, מה זה משנה? אבל אני לא הולך לשלם על משהו
שלא הזמנתי." לעדי זה נראה הסבר טוב מאד. המלצרית לא התלהבה
יותר מדי, וזה ניכר בתגובתה: "מה אתה רוצה ממני?". הוא נתן לה
את הכוס וביקש שיחליפו לו את זה במיץ תפוזים. היא משכה בכתפיה
והלכה.
"מה זה המקום הזה בכלל?", פנה עדי לענבר, "מאיפה הפלצת אותו?
פפסי קולה עלק. מה עוד. ומה אם האוכל? בשלוש אני כבר צריך
ללכת". "למה, מה יש בשלוש?" הפסיק ענבר את ההרצאה לרגע. "אני
צריך ללכת לאיציק גזינסקי" השיב. "למה?" ענבר המשיך לחקור. "מה
למה, כי הוא התקשר אליי ואמר שאני אקפוץ אליו כי הוא צריך
להראות לי משהו, אז אמרנו שאני אבוא בשלוש ועשרה, אבל נכון
לעכשיו אני לא רואה איך זה הולך לקרות, יא אללה, כבר שעה אני
מחכה לספגטי בולונז מסכן. אוף זה לא בסדר." המשפט האחרון היה
בקשר לדף שהיה מונח על השולחן, ובהתאם לזאת הוא הוציא את העט
שלו והתחיל למחוק כמה דברים, כאשר בינתיים ענבר החל לסקור את
המשמעויות החברתיות של תורת אי-המשטר הטרייה שלו. האוכל הגיע.
"לא רע" אמר עדי כעבור עשר דקות "אבל עוד לא קיבלתי את המיץ
תפוזים שלי". בסוף הוא החליט לוותר כי כבר תיכף היה שלוש, אז
הם שילמו ויצאו. עדי אפילו לא שם לב אם בסוף חייבו אותו על
הקולה שלא הייתה קולה.
הם עמדו ברחוב. עדי החל ללכת לכיוון הבית של איציק גזינסקי,
אבל אחרי כמה צעדים נעצר כששם לב שענבר הולך באותו כיוון
כמוהו. הוא חיכה מספר שניות, כשראה שענבר גם כן לא ממשיך ללכת,
פנה אליו בשאלה: "מה אתה עושה?". ענבר נראה כלא מבין את השאלה
- "מה אתה מתכוון?".
"לאן אתה הולך?" שאל עדי בקוצר רוח. הוא יכל להרגיש ויכוח
מתקרב. "מה זה לאן אני הולך, אני בא איתך" גיחך ענבר. "מי אמר?
למה שתבוא איתי?" היקשה עדי. "מה הבעיה שלך? מה  איכפת לך שאני
אבוא?" נעלב ענבר. עדי ענה, באיטיות של אדם שמסביר משהו לילד
בן ארבע, "כי הוא לא הזמין אותך, זה למה. אתה יודע, הוא אמר לי
בטלפון, 'אני רוצה להראות לך משהו'. אני לא רואה איפה אתה
משתלב בכל המשפט הזה!". "מה הבעיה שלך?" אמר שוב ענבר
בהתגוננות, "זה לא איזה מסיבה פרועה עם רשימת מוזמנים. למה
שתהיה לו בעיה שאני אבוא? עכשיו בוא נזוז, אנחנו נאחר". הוא
התחיל ללכת אבל עדי לא זז, הניח את ידיו על מותניו ואמר "למה
אתה בכלל רוצה לבוא? אתה בכלל מכיר את איציק?". "ברור שכן!".
"אה באמת? מאיפה?". "פגשתי אותו כבר לפחות איזה ארבע-חמש
פעמים. עכשיו בוא כבר!" אבל עדי לא הסתפק בתשובה זו והמשיך
לתשאל את ענבר: "ומתי דיברת איתו פעם אחרונה?". ענבר חשב שנייה
ואז ענה, "לא יודע, לפני שלוש וחצי שנים, משהו כזה".
עדי שם לב שהוא הולך לאחר אז בלית ברירה המשיך ללכת. הוא השלים
עם העובדה שכבר לא יצליח להיפטר מענבר לאותו יום, אבל בכ"ז
המשיך להתווכח. "נו הנה, לפני שלוש וחצי שנים. אתה בכלל לא
תכיר אותו עכשיו". "ולמה זה?" שאל ענבר, עדיין שמח בנצחונו.
עדי הניד בראשו והפטיר, "זה סיפור ארוך, אבל בקיצור הוא נהיה
שמוק רציני".
ואכן היה צדק לא מועט בדבריו. כי עד לפני שנתיים בערך איציק
היה סה"כ בן אדם די ממוצע, לא הטיפוס שיהיה החבר הכי טוב שלך -
אבל בהחלט נסבל. אבל מאז הוא אימץ לעצמו גישת חיים שלחלוטין
ביישה את השם שלו: כי לא 'גזינסקי' ובטח לא 'איציק' התאימו
לפוזה החדשה שלו. הוא התחיל ללבוש סדינים וכובעים משונים, ואם
זה לא היה מרגיז מספיק, הוא גם התחיל עם כל הקטע הרוחני הזה,
כל הזמן מזיין לכולם את השכל על אנרגיות ואהבה וחופש, בלי שאף
אחד ביקש ממנו הסברים - במידה זו הוא היה דומה קצת לענבר, אבל
הוא היה הרבה יותר גרוע מענבר: כי בזמן שהאחרון עוד הבין קצת
על מה הוא מדבר, הרי שאיציק בכלל לא היה בהודו או משהו כזה.
אפילו לאנשים שבאמת מבינים בזה מתחשק לך לפעמים לתת סטירה, אבל
איציק סתם שיחק אותה. ואולי הקטע הכי גרוע היה שהוא נשאר עם
אותו שם. אתם יכולים לתאר לעצמכם לקרוא למישהו שלובש סדינים
לבנים 'איציק'? לא חשבתי שכן.
בגלל כל הדברים האלה העדיף עדי להימנע לחלוטין מלהיפגש איתו,
אבל עכשיו הוא לא ממש יכל להתחמק אז בחוסר רצון גדול הסכים,
ובגלל זה נראו לו כ"כ אידיוטי הדבר, שענבר התעקש לבוא איתו.
כאילו מדובר באיזה תענוג גדול.
עדי צילצל בפעמון. הצלצול של איציק לא נשמע כמו צלצול רגיל של
כל בן אדם נורמלי, היה לו מין צלצול שנשמע כמו ציוץ של
ציפורים. עברו איזה שלוש דקות עד שהוא פתח את הדלת, כשהוא נראה
כמו ילד שניסה להתחפש לשד, חוץ מהעובדה שאת סנטרו עיטר - או
שמא כיער - זקן תיש. הוא התנצל ואמר שהיה באמצע המדיטציה.
מאחורי גבו עדי גלגל עיניים כלפי ענבר. איציק הזמין אותם
להיכנס.
"אני מצטער על הבלגן. שכחתי שהייתם אמורים לבוא" אמר איציק.
הדירה הייתה חשוכה, כל החלונות היו סגורים, והוארה רק ע"י כמה
נרות. איציק הדליק את האור ומיהר לכבות את הנרות. אחרי זה הם
התיישבו. "אהלן ענבר, טוב שבאת, זה קשור גם אליך פשוט לא ידעתי
איך להשיג אותך". ענבר הביט במבט של תוכחה כלפי עדי.
איציק שאל אם הם ירצו משהו לשתות. עדי ביקש קולה. איציק הביא
לו, ואז שאל - "איך אתה יכול לשתות את הרעל הזה? אני שותה רק
דברים טבעיים לגמרי. ולא התרכיזים האלה שמוכרים לך בחנויות -
רק מיצי פרי שאני מכין לבד". "אני סתם לא אוהב קולה" זרק ענבר.
עדי הירהר שנייה ואז השיב, "אז למה אתה מחזיק קולה בבית?".
"בשביל אורחים" איציק משך בכתפיו.
עדי ירק את הנוזל השחור שזה עתה הכניס לפיו ישר על הרצפה. "לזה
אתה קורא קולה?" קרא בכעס לעבר איציק, "אני יודע לזהות קולה,
וזה פשוט לא! יש לזה טעם של פפסי". איציק שוב הלך למטבח, בדק
במקרר, חזר ואמר - "הרי כולם אותו דבר במילא, מה זה משנה?".
"לא", התפרץ עדי, "הם לא כולם אותו דבר! נמאס לי שאנשים שאפילו
לא שותים קולה אומרים שאין הבדל בטעם, זה כזה מטומטם, איך
מישהו בכלל יכול לשתות פפסי? ממש צריך להיות קצת לא בסדר בשביל
לאהוב את זה. אם אין לך קולה, פשוט תגיד 'אין לי קולה', אל
תביא לי פפסי! פעם שנייה שזה קורה לי היום". הייתה שתיקה לרגע
ואז עדי הוסיף, במלמול מתנצל, "אה וסליחה ש. אה, קצת לכלכתי לך
את הרצפה פה". "אין בעיה", אמר איציק בנונשלנטיות שמה שהיה
מעצבן בה שהיא בכלל לא הייתה מזוייפת, "זה לא חשוב".
האווירה הייתה נבוכה משהו. ענבר דיבר ראשון - "אז איציק, כבר
שנים לא ראיתי אותך, מה קורה?". איציק נראה כאילו רק חיכה
לשאלה זו. "אל תשאל! עברתי תקופת גדילה רצינית. אני אומר לך,
גיליתי את המשמעות הפילוסופית העמוקה של החיים". עדי כבר שמע
בעבר את ההסבר הזה, וכל פעם שהוא שמע אותו זה רק נראה לו יותר
כאילו לאיציק אין בעצם שום מושג על מה הוא מדבר וזה היה מרגיז
אותו, אבל הוא לא יכל ממש להתרגז בצורה גלויה. לכן הוא החליט
לוותר על זה הפעם, אמר שהוא הולך לחפש משהו אחר לשתות והלך
למטבח.
עדי פתח את המקרר וחיפש באופן נואש איזשהו דבר שניתן להגדיר
כנוזלי וראוי לשתייה. על כל המיצים האלה של איציק הוא לא סמך,
אז בסוף הוא הסתפק במים. ישב שם במטבח וחיכה. אם היה מתאמץ יכל
לשמוע את איציק וענבר מהחדר שליד. הדבר האחרון שהתחשק לו לעשות
זה לחזור לשם. אז הוא ישב ושתה עוד כוס מים ועוד אחת, ואז
כשנמאס לו פשוט ישב וחשב. ומדי פעם היה מטה אוזן, ועדיין קולו
של איציק נשאר, רועם כתמיד, ממשיך לפטפט על גורל ותפקיד האדם
על פני כדוה"א. לחזור אליהם במצב הזה לא הייתה אפשרות, לכן עדי
המשיך להעביר את הזמן. כעבור עשר דקות החל להרהר, מה בעצם הוא
עושה במקום הזה, ואיך זה ששניים מהחברים הכי טובים שלו הם האחד
פוץ יומרני שהעיסוק היחידי בחיים שלו זה לנסות להיראות עמוק,
שהוא בכלל לא היה טורח להחליף איתו מילה בחיים שלו אילולא היו
מכרים ותיקים, והשני - טוב השני כ"כ מתוסבך שאי אפשר במשפט אחד
לסכם את הכל. ואז הוא נזכר שלא סתם התרחש האיחוד הבלתי צפוי
הזה בין שני חבריו, והוא הגיע לשם - לפחות זו הייתה הכוונה
המקורית - מתוך איזושהי מטרה. אז הוא חזר לסלון.
איציק בדיוק היה עסוק בריקנות של העולם המערבי. "באמת", הסכים
ענבר, "הקפיטליזם הורג את רוח האדם". עדי חש שעשוי להתפתח כאן
דיאלוג בין שני אנשים שהשתיקה אינה מהדברים שהם מוכשרים בהם
במיוחד, אז הוא מיהר לומר בקול רם: "תשמע איציק, יש לי עוד
דברים לעשות היום, אז על מה דיברת בטלפון?". אפשר היה לראות על
הפנים של איציק שהוא לא שמח על ההפרעה, מה גם שהדברים של עדי
לא עוררו אצלו שום זכרון מיידי. "אמרת שאתה רוצה להראות לי
משהו" ניסה עדי. אבל איציק נשאר חסר תגובה. הוא אימץ את זכרונו
אבל עדיין לא העלה שום דבר. "נו", אמר עדי בקוצר רוח,
"כשנכנסנו אמרת שטוב שענבר בא כי זה קשור גם אליו, אתה לא
זוכר?". "אה כן", נזכר איציק, "כן. קיבלתי מכתב ממישהו ששניכם
מכירים". הוא עצר בניסיון שווא ליצור מתח באשר לדבריו ואז אמר
- "ג'וני!".
"מה כן?" הסתקרן ענבר. אבל עברו כמה רגעים עד שעדי הגיב, כששאל
- "ממי?". "ג'וני", אמר איציק, "ג'וני מאמריקה". "אה!", קרא
עדי, "אתה מדבר על יונתן!". "מאז שהוא עבר לארה"ב קוראים לו
ג'וני" העיר ענבר. "לא", השיב עדי בכעס קל, "זה שהוא קורא
לעצמו ככה לא משנה את העובדה שהשם שלו זה יונתן". "אתה יודע,
זה אותו דבר, פשוט באנגלית" - התחיל ענבר, אבל דבריו נקטעו ע"י
עדי, "אל תגיד לי שבאנגלית 'יונתן' זה 'ג'ונתן', בסדר? כי
כשהוא גר פה הוא שנא שקראו לו 'יוני', אז הוא לא יכול פשוט
להפוך לג'וני רק כי הוא גר באמריקה". "ידידיי, אתם מתעסקים
בקטנות" התערב איציק בטון המעט מתנשא שעדי פשוט לא יכל לסבול,
"אתם לא רוצים לדעת מה כתוב במכתב?".
עדי וענבר חיכו, אבל איציק שתק. אחרי כמה שניות נאלץ עדי להאיץ
בו: "אז מה היה כתוב במכתב?". איציק הלך להביא אותו מהחדר שלו.
"תגיד", פנה ענבר לעדי בשאלה, "ממה בדיוק הוא חי?". "מי,
איציק?", השיב עדי, "לא יודע. פעם הוא אמר לי שהוא טבח במסעדה
הודית או משהו כזה". בדיוק כשסיים את המשפט, איציק חזר ובידו
המכתב.
המכתב לא נראה בתחילה יותר מדי יוצא דופן. חלקו הראשון הזכיר
את מכתבי הנימוסין ששולחים לקרובים בחו"ל, והכיל כל מיני מידע
לא מעניין וצפוי אודות שגרת חייו של ג'וני, הידוע גם בשם
יונתן, כמו: הכל בסדר, הוא בריא ושלם ומרגיש טוב, בעבודה הולך
לא רע בכלל. אבל החלק השני היה קצת שונה. היה כתוב בו שהוא היה
מאד רוצה ששלושתם יבואו לבקר אותו בביתו שבאמריקה הצפונית,
שהוא מייחס לזה חשיבות גדולה, ושאם לא יבואו, יפסידו. זה היה
כמעט תחינה. הוא אמר שיצפה לבואם תוך שבוע.
"בטח", אמר עדי בגיחוך, "אנחנו הולכים סתם ככה לעזוב הכל ולטוס
לארה"ב בשביל אחד שלא ראינו כבר לא יודע כמה זמן". ענבר היה
בגישה מעט שונה ממנו. "למה לא, בעצם?", שאל. "אתה יודע", הגיב
עדי בזלזול, "לא לכולנו יש אבא מיליארדר" - מיליונר, תיקנו
ענבר - "שיהיה. אבל בכל מקרה יש גם כאלה שלא נולדו עם כפית
שמנת בתחת ויכולים להרשות לעצמם לא לעשות כלום בחיים ובכ"ז
לקבל מספיק כסף בשביל - טוב לא יודע בשביל מה, אבל יותר מדי,
בקיצור". "אפשר לחשוב כמה קשה אתה כבר עובד, סופר" זרק ענבר
כלעומתו. "אני לא סופר", העיר עדי. "תסריטאי, אותו דבר" אמר
ענבר. "אני גם לא תסריטאי. אני מחזאי". "מה ההבדל בכלל?". "אתה
רואה", אמר עדי בתוקפנות הרגילה שאחזה בו כל עת שאיכשהו נפל
לויכוח עם ענבר, "תסריטאי זה אחד שכותב תסריטים, ומחזאי כותב
מחזות - לתיאטרון. זה לא נורא מסובך". "אוי שתוק כבר" אמר ענבר
שלא אהב את הבוז שבדברי חברו. "מי שמדבר!" קרא הלה בתוכחה.
עכשיו זה אולי המקום להסביר לכם איזה כמה דברים על ידידנו עדי.
עדי לא היה, בעיניו, מוכשר במיוחד. לבטח לא היה גאון כפי שנכתב
פעם באחד העיתונים. הוא כבר שמע אינסוף מחמאות - שהוא שייקספיר
הישראלי, אחד הכותבים הגדולים ביותר שהיו לתיאטרון אי פעם. זה
הכל נראה לו נורא שטותי והוא הרגיש ממש לא ראוי לכל
הסופרלטיבים האלה, כי לאמיתו של דבר הוא ידע שהוא לא היה שום
דבר מעבר לאיש עם עט ממש ממש טוב.
עדי לא היה פוסל את האפשרות שמדובר ב'עט קסמים'. דבר אחד היה
ברור - הכתיבה שלו בלי העט הזו לא הייתה שווה כלום. הוא כבר
עשה את כל הניסויים האפשריים, הדבר היה בגדר עובדה - כאשר כתב
עם העט, יצא לו זהב; כשכתב עם כל כלי כתיבה אחר, או במחשב, כל
מה שכתב היה חרא טהור. פעם הוא ניסה לכתוב שתי גרסאות שונות
לאותו רעיון, גירסה אחת עם העט ואחת עם סתם עפרון. אחרי זה,
מחשש שמדובר רק במשהו פסיכולוגי שלו, נתן לעשרות אנשים לקרוא
את שני המחזות: כולם אמרו שהראשון היה מרגש עד דמעות; בעוד
הדבר הטוב ביותר שנאמר על זה שנכתב עם העפרון המחמאה הכי גדולה
הייתה שיש בזה איזה כמה קטעים קצרים שיכולים להעלות גיחוך, מה
שהיה עוד סביר אילולא היה מדובר בנסיון לכתוב טרגדיה.
אם כן, לא היה מה להתווכח בקשר לעובדה שלא הכותב, כי אם עטו,
עשו את מחזותיו של עדי למה שהיו. אבל אנשים סירבו להבין את זה,
פעם עוד היה מנסה להסביר, אבל אף אחד לא לקח את זה ברצינות, או
שאמרו לו "סתם אמונות טפלות". אז הוא ויתר על זה והחליט להישאר
לבד עם כל הכבוד, שהיה בעיניו לכבוד מפוקפק עד מאד, כיוון
שציפה שאם כבר הוא מחזאי כזה גדול אז שלפחות גם ירוויח
מיליונים עבור עיבודים גרועים של הוליווד לדברים שהוא פעם כתב.
אבל איכשהו זה אף פעם לא יצא, והוא גם לא זכה ליותר מדי הכרה
בציבור הרחב, חוץ מכל מיני ביקורות בעיתון שאף אחד בחיים לא
קורא, לצד ידיעות כגון "סוס בעל שלוש עיניים הציל אישה
מטביעה".
תמיד עדי חלם להיות סופר ולא מחזאי. נמאס לו לכתוב סתם
דיאלוגים טיפשיים, הוא רצה לכתוב סיפור של ממש, לתאר את הרגשות
והמניעים של הדמויות והכל. אבל הוא אף פעם לא כתב ספר, זה נותר
בגדר חלום.
הייתי אומר שקצת הגזמתי כאן, כי בכ"ז כל הקטע הזה תקוע ממש
באמצע הסצינה, אז עכשיו נחזור לסיפור.זוכרים איפה היינו? בדיוק
עדי וענבר סיימו להתווכח.
"די", היסה אותם איציק, "כל השליליות הזו, אתם מעכירים את
האוויר בבית שלי". "אנחנו מה? לא חשוב, אני לא רוצה לדעת", אמר
עדי, "בכל מקרה - אין כאן ויכוח בכלל, אני לא נוסע, גם אין לי
כסף וגם יש לי דברים לעשות פה". "אל תדאג", התערב ענבר, "אני
אשלם לשלושתנו על הטיסה". כשנשאל למה ענה רק שמשעמם לו. לעדי
עדיין היו את הספקות שלו.
"נו בוא", אמר איציק, "יש לי תחושות טובות לגבי המסע הזה". עדי
גיחך ואמר, "קודם כל זה לא 'מסע'. אבל.", הוא חשב לרגע ואז
הגיע למסקנה שלא יכול לצאת מזה שום דבר יותר מדי רע. טיול חינם
לארצות הברית. "טוב אם יש לך תחושות טובות", צחק עדי, "אז
בסדר, אני אבוא". אז איציק אמר שהוא יתקשר לג'וני ויגיד לו שהם
יבואו שבוע הבא, וכולם הסכימו.
"חשבתי שיש לך 'דברים לעשות פה'", חיקה ענבר את עדי, "ובכל
מקרה - למרות שהסכמתי לבוא בשביל ג'וני, אבל עדיין, זה לא אומר
שאני מקבל בשום צורה שהיא את שלטון השחיתות והדיכוי של ארה"ב
והמערב בכלל. הפרופגנדה שלהם" - "המה שלהם?" התערב עדי. "מה
שאמרתי, פרופגנדה" השיב ענבר. "אז למה לא להגיד פשוט תעמולה?"
שאל עדי. "זה בכלל לא אותו דבר", התעקש ענבר, "אבל לא חשוב, מה
רציתי להגיד? אה כן, אז הפרופגנדה האמריקנית מציגה את האנרכיזם
כתנועה שמנסה להחזיר את חוקי הג'ונגל. אני אומר לך, הכל
שקרים".
עדי חש סחרחורת קלה, אמר שהוא עדיין די צמא וחזר למטבח. הוא
כבר התחיל להתחרט שהסכים, ובאותו רגע גם ידע שהוא הולך להתחרט
עוד הרבה יותר.

חלק ב' - בדרך לג'וני
עשר שעות וחצי. נשאר עוד בערך ארבעים וחמש דקות, לא מדוייק.
עשר שעות וחצי של טיסה. עיניו של עדי נשארו קפואות על שעונו.
הוא הביט בשניות עוברות. לשבת עשר שעות וחצי ליד ענבר היה דבר
מכאיב - במלוא מובן המילה - מאין כמותו. וכל זאת בגלל שכשעלו
למטוס הוא עשה את אחת הטעויות הגדולות בחייו - התיישב באמצע,
בין ענבר לאיציק. אם היה פשוט מתיישב באחד הקצוות, כשבינו לבין
ענבר יושב איציק, היה יכול האחרון להוות קורבן עדיף להצקותיו
של ענבר. אבל עדי לא עשה זאת.
השעות הראשונות עוד עברו בסדר. בשעתיים שאחרי ההמראה הוא סיים
לקרוא את "בעל זבוב". מדי פעם ענבר שאל אם הוא הולך לגנוב משם
רעיונות. תחילה עדי היה נאנח למשמע השאלה וחוזר לספרו אך לבסוף
פקעה סבלנותו והוא התפרץ כלפי חברו, "לא, אני לא הולך לגנוב
משם! זה מטומטם, הרי אין שום קשר בין מה שאני כותב עכשיו לזה".
עדי לא נתן לענבר הזדמנות להשיב, אלא מיד חזר ונעל את עיניו על
הספר, כדי להראות שהוא מרותק ואין להפריעו, למרות שזה לא היה
הכי מדוייק בהתחשב בכך שזו כבר הייתה הפעם השלישית שהוא קורא
אותו. כל אותו זמן היה ענבר משתעמם וחיפש תעסוקה. כשהוא התייאש
מעדי עבר לאיציק, שהיה מוכן לשתף פעולה יותר, אלא שבין השניים
הפריד עדי. כיוון שגם ענבר וגם איציק סירבו בתוקף לשנות מקומות
- כל אחד מסיבותיו הטיפשיות - נאלצה השיחה ביניהם להתקיים
בטונים גבוהים יחסית.
"הדמוקרטיה הלאומית היא כולה זיוני שכל", היה ענבר מכריז בקול
גדול, "מדברים על חופש, ומסרבים להבין שגם אם אנחנו בוחרים את
האנשים שישלטו בנו, אנחנו עדיין נשלטים", ולאחר מכן היו מופנים
כלפיו כמה וכמה פרצופים, חלקם סקרנים וחלקם עוינים בצורה
גלויה. לעדי היה מתחשק לקבור את עצמו באדמה אם היה מבחין
בתשומת הלב שמעוררים חבריו, אבל הוא החליט להתעלם: אמנם היה
מודע להתרחשויות, אך העדיף לקבור עצמו בספר. כל עוד היה לו
עיסוק אחר זה נראה לו הגיוני יותר לא להרים את הראש.
מספיק מבוכה הוא סבל לפני שעלו למטוס. איציק היה לבוש כולו
בסדינים כמו תמיד. עדי ממש פחד שיאסרו אותם, או לפחות יעכבו
לחקירה, מחשד להשתייכות לארגון טרור. אבל סה"כ לא עשו להם יותר
מדי בעיות, כמובן חוץ מהעובדה שהנוסעים בשדה"ת לא היו ממש
רגילים לראות בני אדם כמו איציק שם. היו כאלה שהתעניינו, היו
כאלה שצחקו והיו כאלה שעודדו, אבל כולם כאחד העירו. איציק נראה
כנהנה מתשומת הלב הפתאומית והסביר באדיבות לכל מי שרצה לשמוע -
וגם לרוב מי שלא - את העוצמה שברוחניות. עדי לעומת זאת סבל מזה
קשות, והרגיש כל הזמן צורך להתנצל ולהרחיק את עצמו מאיציק. אלא
שהוא, עדי, ידע שמה שהיה אז זה כלום לעומת מה שקרה עכשיו,
כשבנוסף לחזותו המעורערת של איציק נוספו דבריו המעורערים של
ענבר. אבל עכשיו הוא יכל לפחות לנסות להעמיד פנים שאינו
מתייחס, בהתרכזו בספר, וכך עשה.
לקח לו, כאמור, שעתיים לסיים את הספר. אלא שבצירוף מקרים שספק
אם היה מקרי, בדיוק כשסיים את הספר איציק הודיע שהוא עובר
לחיפוש רוחני, או איזשהו גיבוב מילים שכזה. אחרי זה הוא שילב
את רגליו - על כיסא של מטוס - עצם עיניים והשעין את ראשו
אחורה. היה ברור כשמש שענבר לא יוכל להמשיך לשוחח איתו, והוא
חיפש קורבנות חדשים. עדי, שהניח את הספר, נראה פנוי.
"אז אתה שומע, בדיוק אמרתי לאיציק פה, כל אנרכיסט הוא
סוציאליסט, אבל לא כל סוציאליסט הוא אנרכיסט", אמר ענבר בלהט.
"אה-הא. אני מבין" השיב עדי. ענבר עוד אמר משהו על סמכות
הירארכית, אבל עדי לא כ"כ שמע. הוא הרגיש איך לאט לאט עיניו
נעצמות, ושינה משתלטת עליו.
אלא שהתנומה לא נמשכה זמן רב. ענבר ניער באלימות כמעט את עדי
להודיעו שמגישים אוכל. עברה גם עגלת משקאות. עדי ביקש קולה, אך
לחרדתו ראה את הדיילת החביבה שולפת את הפחית הלבנה-כחולה של
פפסי. הוא שאל אותם אם זה כל מה שיש להם ונענה שכן, רק פפסי
היה על המטוס היום. אז הוא שוב נאלץ להסתפק במים. "חייבת להיות
כאן איזו קונספירציה" הפטיר, "מי בכלל שותה פפסי?".
ענבר לא ענה לו. גם אחרי שסיימו לאכול וכבר פינו את המגשים
והוא שוב החל לדבר, לא התייחס לעניין הקולות, שהיה מבחינת עדי
הדבר הכי חשוב בעולם באותו רגע. ענבר היה מוטרד מדברים אחרים,
אבל עדי מצא תועלת בכך: הוא שם לב שהקול המונוטוני של ענבר
יכול להיות די מרדים. וכך שוב נרדם.
הפעם ענבר חיכה שעתיים שלמות עד שהעיר אותו. לעדי התחילו להיות
ספקות לגבי כמה דברים: הראשון, האם ענבר בכלל מפסיק לדבר בזמן
שהוא (עדי) ישן; השני, האם ענבר מתכנן בכלל לישון במהלך כל
הטיסה, או לפחות להפסיק לדבר לשתי דקות רצופות; והשלישי, עד
כמה איציק היה עסוק באמת באיזו פעילות רוחנית נשגבת ולא סתם
ניסה להטיל את כל עולו של ענבר - שכל העניין הזה של הטיסה לא
היה הדבר הכי טוב בשבילו, סה"כ הוא באמת בסדר, אבל כשיושבים
איתו לבד כ"כ הרבה זמן בלי שום תעסוקה הוא מעביר את הזמן
בדיבור אינסופי - על עדי.
בכל מקרה, התירוץ של ענבר הפעם היה שמשדרים עכשיו את הסרט והוא
הניח שעדי לא ירצה לפספס את זה. "מה?", אמר עדי בעודו מתמתח
ומשפשף את עיניו, "למה, לעזאזל, שאני ארצה לראות את 'ביג
דדי'?". ענבר שתק. "או יותר נכון", הוסיף עדי, "למה, לעזאזל,
שאני ארצה לראות את 'ביג דדי' פעמיים? לא מספיק שסחבת אותי אז
לראות את זה בקולנוע?". ענבר עדיין שתק. עדי נאנח. הוא לא
התפלא, מלכתחילה יכל לדעת שהסרט היה סתם תירוץ כדי להעיר
אותו.
הוא יכל גם לנחש את מה שעמד לבוא כעת. "טוב, צודק", אמר ענבר,
"זה באמת לא סרט משהו. אבל אני אגיד לך מה כן סרט טוב?".
"עזוב" נבהל עדי, "נראה לי שבכ"ז אני אראה את זה, אולי בפעם
השנייה זה משתפר", אמר תוך נסיון התחמקות. אבל זה כבר לא עזר,
ענבר פצח בהסבר שהיה ברור שימשך זמן רב בנושא תולדות הקולנוע
המודרני.
עברו עוד כמה שעות עד שהסרט נגמר. ההסבר נגמר כמה דקות אחריו.
ועדיין היו עוד לא מעט שעות עד הנחיתה, איציק עדיין היה שקוע
בדברים שלו ולא תיקשר כלל עם אף אחד. עדי הוציא את הדפים של
המחזה האחרון שלו והחליט לנסות לכתוב, לא שהוא חש בנח לכתוב
ליד כ"כ הרבה אנשים - להיפך, אלא שהיה זה התירוץ האחרון שהיה
בידו להתחמק מענבר.
אלא שזה לא ממש עבד. הוא החזיק את העט, הביט בדפים שכבר כתב
וניסה להעלות רעיונות להמשך, אך כל פעם חוט מחשבתו נקטע. "אז
על מה אתה כותב?" שאל ענבר. עדי לא מת על אנשים ששאלו אותו את
השאלה הזו כי אז הוא נאלץ לנסות להסביר תוך משפט אחד את כל
המאה ומשהו עמודים וזה אף פעם לא נשמע טוב במיוחד. "סתם, משהו"
השיב תחילה. הדבר לא סיפר את סקרנותו של ענבר שהוסיף וחקר: "נו
באמת, מה איכפת לך, תגיד על מה אתה כותב". "עזוב" אמר עדי
בהחלטיות והפנה את ראשו, לאותת שהשיחה נסתיימה.
תוך כמה דקות הוא חש את ענבר מטלטל את ידו בחוזקה. "מה אתה
רוצה?"  קרא עדי בכעס בקול רם. ענבר  כמובן רצה עוד פרטים בקשר
למהות תפוקתו האמנותית של עדי. "טוב! בסדר!" זעם עדי, "אתה
רוצה לדעת על מה זה? אני אגיד לך: זה על ילד אחד ששונא את
ההורים שלו". הייתה שתיקה לרגע, ואז ענבר אמר - "זה קצת נדוש,
לא?". "אוף!" אמר עדי, "ידעתי שזה מה שתגיד. איך אתה יכול לדעת
אם זה נדוש בלי לקרוא את זה? זה לא העיקר, כל הקטע הזה. אמרתי
לך לא לשאול. עכשיו תן לי קצת שקט, אני מנסה לעבוד כאן".
בסוף עדי הצליח לעבוד איכשהו. זה לא שענבר הפסיק להציק לו, אלא
שסוף סוף היה לו איזה רעיון והוא יכל להתרכז בו. עדי הגיע
למסקנה, שענבר הוא בסדר כל עוד לא צריך ממש לדבר איתו, אלא הוא
קול רקע, משהו כמו רדיו. אי אפשר לשנוא אותו, בחור בסדר, בגלל
זה לא נעים להשתיק אותו, אבל גם להקשיב לו זה לא דבר שכדאי
לעשות.
עדי הספיק אפילו לכתוב לא מעט. ממש עד הסוף הוא הגיע, עד
הסצינה האחרונה שבה אמור היה להתגלות הכל. אלא שאז פתאום הוא
נעצר. דווקא כשהוא היה בשוונג, ממש רגע לפני שיסיים, הוא לא
הצליח למצוא את המילים, פתאום הכל כאילו ברח לו. הוא ניסה
לכתוב את הסצינה בכמה דרכים, ואף אחת מהן לא נראתה לו. לבסוף
החליט לעשות הפסקה, והיה די מרוצה מההספק שלו לאותו יום.
בשמחתו אפילו העיר לענבר, שהוא תיכף מסיים לכתוב.
ענבר כמו רק חיכה לסימן חיים שכזה, כדי שתינתן לו האפשרות
לשוחח שוב. דומה שלא היה דבר בעולם אהוב עליו יותר מן הדיבור.
"על מה אתה הולך, סוף טוב או סוף רע? כי לדעתי יש בזה איזו
סמליות", פתח ענבר, אך נקטע ע"י עדי במהרה - "רגע, על מה אתה
מדבר? מה סמליות, אפילו לא קראת את זה" אמר. ענבר לא התרגש
יותר מדי והשיב: "זה לא משנה. העניין הוא שנראה לי שזה מייצג
את החיים עצמם: סוף טוב משמעו שהחיים הם, בסופו של דבר, טובים;
סוף רע מסמל כמובן את ההפך".
השעות המשיכו לעבור. עדיין לא הצליח עדי לחשוב על רעיון,
ועדיין ענבר לא הפסיק לשתף את העולם ברעיונותיו שלו. הוא כבר
הספיק לחזור לאחד הנושאים החביבים עליו מזה שבוע כבר.
"עכשיו אל תבוא ותגיד לי, שאנרכיה מנוגדת לטבע האדם. כי אתי
יודע על מה אני מדבר פה, המדינה היא בסך הכל המצאה בת כמה אלפי
שנים, והאדם קיים הרבה יותר מזה. אז עובדה שאנשים יכולים בלי
לאום, אז אל תבוא ותגיד לי."
עברו כבר עשר שעות וחצי. ולמה, בדיוק, ראוי לציין את הרגע הזה?
כי היה זה רגע השבירה של עדי. כבר נמאס לו להנהן ולאשר. הוא
היה עצבני גם בגלל שלא הלך לו כל הקטע של הסוף למחזה וכשענבר
הזכיר 'אנרכיה' בפעם הבערך מיליון וחצי, עדי נשבר וצעק עליו:
"די! תפסיק כבר עם זה! זה לא מעניין אף אחד!".
ענבר היה המום. "מה", הוא שאל, "אתה רוצה להגיד לי ששאלות כאלה
גורליות לעתיד האנושות לא מעניינות אותך?". "לא!", השיב עדי
ללא היסוס, "אני בכלל לא מעוניין בזה. אפילו לא קצת. אפילו לא
טיפה, אין בי מולקולה של עניין בכל החרא הזה שאתה מדבר עליו".
בנקודה זו לפתע התערב איציק, כמו דב המתעורר משנת החורף שלו:
"לעדי יש נקודה. אתה מתעסק יותר מדי בלנסות לשנות את המציאות,
במקום למצוא כמוני את הקיום המטפיסי העליון יותר -", אלא
שלמרות שנראה כמסכים עם דברי עדי האחרון התנפל גם עליו באומרו:
"ואתה! מה הקטע שלך בכלל? אתה בכלל יודע מה זה 'מטפיסי'? אתה
אפילו לא היית בהודו. בן דוד שלך היה שם! אז מה אתה מנסה לעשות
פה?". "אתה לא מבין", אמר איציק, "שחיפוש הנפש אינו דבר שקשור
למקום הגוף". עדי התעלם ממנו.
"אז מה", שאל ענבר, "אתה רוצה לדבר על משהו אחר?". "כן", השיב
עדי בלהט, "אני אשמח לדבר על כל נושא אחר שלא קשור לשום
פוליטיקה". "אוקיי", אמר ענבר באיטיות, "אז מה דעתך על ספורט?
לדעתי ריאל מדריד לא היו צריכים למכור את רדונדו. המכירה שלו
בקושי כיסתה את מחיר השחקנים שהיו צריכים להביא במקומו, וזה
יוצר להם חור ענק במרכז המגרש שהקשרים האחרים פשוט לא יכולים
למלא. נגיד מקמנמן.". "די כבר! פשוט שתוק וזהו" אמר עדי בכעס
מחודש. "מה הבעיה שלך, רצית לדבר על משהו אחר, אז הנה אנחנו
מדברים" אמר ענבר שלא הבין מה חברו רוצה ממנו. "אבל תבין",
ניסה עדי, "אנחנו לא מדברים. זה רק אתה מדבר!". "טוב לא אשמתי
שרק לי יש מה להגיד" אמר ענבר בטון שמסיים ויכוח.
איכשהו עברו עוד ארבעים וחמש דקות והמטוס נחת. עדי הרגיש על סף
טירוף בשלב זה, ברגע שהדלתות נפתחו כל שרצה לעשות היה לברוח
מהר ככל האפשר ממקום הישיבה הארור, ואכן כך עשה, כאשר כמעט
בריצה חלף על פני המטוס עד שיצא ממנו.
אז זהו. זו הייתה ארה"ב. עדיין היו בשדה"ת, ובינתיים הכל נראה
אותו דבר חוץ מזה שאנשים היו יותר שמנים ודיברו אנגלית כל
הזמן.
"אתה בטוח שכאן היינו אמורים לחכות?" שאל עדי, ואיציק השיב -
"מאה אחוז בטוח, הוא אמר לי בטלפון". עדי עוד מילמל משהו על זה
שעובדה שהוא לא רואה פה את ג'וני, ואז תיקן את עצמו ל'יונתן',
אבל הוא כבר דיבר לעצמו בלבד. "מה דעתך על זאתי?" שאל ענבר את
עדי בהתייחסו לעוברת אורח אמריקאית, "אותה היית מזיין?".
זה היה אולי הדבר היחיד בעיניי עדי שהצדיק עוד את החברות בינו
לבין ענבר, מנהגם משכבר הימים, שנשתמר עוד מחטיבת הביניים.
"ברור", ענה עדי בלי לחשוב פעמיים, "איזו מין שאלה קלה זו?".
"אוקיי", אמר ענבר, "ואת זאתי היית מזיין?" וכדי לעזור לעדי
אפילו הצביע על האישה המדוברת. "דבר יותר בשקט", נלחץ עדי,
"אתה ממש צועק". "תירגע", אמר ענבר, "אף אחד פה לא מבין עברית
במילא. אז מה אתה אומר?". "אותה? לא נראה לי. הפנים שלה כאלה
מעוותות" השיב עדי. "מסכים איתך" אמר ענבר.
"איזה מגעילים אתם", נכנס איציק לשיחה, "נשים הן ישויות שהקיום
הפנימי שלהן הוא לא פחות משלנו". "על מה לעזאזל אתה מדבר? אתה
סתם ממציא את זה על המקום" אמר עדי. "אל תתחמק. אתם מתנהגים
כמו ילדים קטנים" השיב איציק. "אוקיי אדוני המושלם", אמר ענבר,
"אתה לא חייב להקשיב לנו. אבל אנחנו האידיוטים נדבר על מה
שאנחנו רוצים", והוא יכל להמשיך אלא שאז בדיוק עברה בחורה אז
הוא פנה לעדי: "אותה היית?". "מה אתה צוחק? שום סיכוי" גיחך
עדי והוסיף, "תסתכל עליה: היא שמנה. יש לה שיער בצבע חרא.
השדיים שלה הם בבטן". ענבר צחק ואמר כלאחר יד, "איזה כיף זה
שאף אחד לא מבין עברית פה".
אלא שהאישה המדוברת עצרה באופן משונה והביטה במבט קצת מפחיד על
עדי. "איך אתה מעז?" היא התחילה לצעוק. "איך אתה מעז לדבר עליי
ככה! מי אתה בכלל? אולי תסתכל על עצמך? אפשר לחשוב אתה
סופרמודל!". עדי התפתל בכיסאו בחוסר נוחות ומלמל משהו על זה
שלא, למעשה הוא מודע לכך שהוא די מכוער.
"היי, זה לא ג'וני שם?" אמר לפתע ענבר. "זה כן", אמר עדי בלי
להסתכל, "בוא נלך". הוא רק רצה להתחמק מהאישה ההיסטרית כמעט.
אז הם הלכו משם מהר, וכשהתרחקו כמה פסיעות לחש ענבר, "תראה,
ככה זה שמנות, כולן כלבות". "שמעתי את זה! שמעתי את זה!" הדהד
קולה של האישה מאחוריהם. אבל הפרשה נשתכחה מליבם מהר כי אכן
הדמות הייתה דמותו של ידידם הותיק ג'וני.

חלק ג' - אצל ג'וני
יונתן ברנע - למעשה שמו המקורי היה יהונתן, אבל אף אחד אף פעם
לא ביטא את זה ככה - התעקש ששמו הוא ג'וני, בגלל שהיה קצת דומה
לאיציק בכך ששניהם נורא ניסו להיראות כמו משהו שהם לא ממש היו
אמורים להיות.
ולמה, אם כן, ניסה ג'וני להידמות? קשה לציין משהו ספציפי - רק
לומר שניסה להפוך עצמו לאדם חלקלק, אלגנטי ומתלהב מעצמו מאד.
את הדבר השלישי ג'וני ביצע ללא ספק בלהיטות, אך לא כך בקשר
לדברים האחרים.
כשהוא בא לפגוש את כולם הוא לבש משקפי שמש - על אף יום החורף
הסגרירי ששרר בחוץ - ועל ראשו היה יותר ג'ל משיער. היה לו מבטא
אמריקאי קל שבקלים, שגם כן עדי חשש שהוא דיבר בו בכוונה. גם
מאז ומתמיד חשד בו שעבר לארה"ב אך ורק כדי לומר לאנשים בארץ
שהוא גר באמריקה.
בכל מקרה, אחסוך מכם את כל סיפור הפגישה המחודשת בין ארבעת
החברים, כי יהיה זה הגיוני להניח שלא תתעניינו בכל החיבוקים,
הצ'פחות, ה"מה נשמע-מה קורה-מה עשית" של אנשים שלא התראו זמן
רב. ברשותכם - בעצם לא ברשותכם, ממתי אני צריך לבקש ממכם רשות,
ומה, אם לא תתנו לי אותה זה לא יהיה כתוב? - ארצה לדלג לנקודה
בה ישבו ארבעתם בבית של ג'וני, אחרי שבדרך לשם כבר סיימו את כל
העלאת הזכרונות וכו'.
ענבר כבר התאקלם היטב וכעת דיבר, בעיקר לעצמו. "אין ספק
שמבחינה תרבותית, ארה"ב תהיה תמיד נחותה לעומת בריטניה, לא
משנה איך מסתכלים על זה. נגיד מוסיקה - איזו להקה אמריקאית
תוכל אי פעם להתחרות בביטלס, בפינק פלויד או רדיוהד? אין",
אמר.
"מה אני יכול להגיד, אתה צודק" מלמל עדי בחוסר עניין. הוא פתח
את התיק שנשא איתו והחל מחפש את עטו, סתם בדיקה שגרתית - הוא
נהג לבצע בדיקות שכאלה הרבה פעמים, כיוון שאותו העט היה בכ"ז
מקור פרנסתו ותהילתו הבלעדי. הוא פישפש בין דבריו השונים ולא
מצא את כלי הכתיבה המדובר. עדי נלחץ מעט ועבר על כל הדברים
שוב. לאחר מכן הפך את התיק על פניו ושפך את תכולתו על הרצפה,
כאשר שלושת חבריו מביטים בו במבוכה של חוסר הבנה. "זה חייב
להיות כאן!" מצא עצמו צועק בקול. הוא העיף בפראות את החפצים
השונים שנשפכו מתוך התיק לכל עבר, אך העט לא היה שם. שוב ושוב
הוא חיפש, הפך ובדק כל פינה - ולשווא, שכן כבר היה ברור
לחלוטין שהעט איננו נמצא בתוך התיק.
"לכל הרוחות!" צעק עדי בעודו בועט בתיק הריק, "לעזאזל עם זה!
איפה זה יכול להיות?". כעת היה אפילו פחד מסויים על פניהם של
איציק, ענבר וג'וני, שכן לא היה להם מושג במה המדובר. הם שאלו
אותו מה קרה אבל עדי לא ענה, רק התיישב וניסה להירגע מעט
ולחשוב בהגיון. התיק הזה היה איתו במטוס, והוא לא פתח אותו מאז
שירדו מהמטוס - בכך היה בטוח. בזמן הטיסה הרי השתמש בעט, וכך
נותרה לה רק אפשרות אחת - הוא שכח את העט במטוס. לבטח נפל לו,
או שפשוט לא זכר להכניסו לתיק, מרוב הלהט שלו לברוח מהישיבה
ליד ענבר.
"זהו זה" אמר עדי בייאוש בעודו בוהה בכלום, "נגמר. אני כבר לא
אמצא את זה". חבריו הפצירו בו שיסביר להם, והוא, בסערת הרוחות
והצער הגדול בהם היה שרוי, לא ממש חשב על מה הוא מדבר וסיפר
להם את כל הסיפור אודות העט וחשיבותו, וכיצד הוא לא יוכל עוד
לכתוב בלעדיו.
משסיים לדבר נשתררה שתיקה רגעית. אך זו הופרה בידי צחוק רועם
של איציק, שאמר: "מזה אתה נלחצת? בן אדם, כשרון הוא לא בגלל
שום עט ושום כלום". "הוא כן", אמר עדי בהחלטיות, "אני יודע
שהוא כן". הערתו לא זכתה לתגובה מאיציק, שהמשיך מהנקודה בה
הפסיק: "כשרון זו הדרך של האדם לבטא את היופי של הנפש שלו - זה
טיפשי לייחס את זה לעט". וגם ענבר זרק, "כן, איציק צודק, זה
סתם אמונות טפלות".
עדי, שעד אז דיבר בשקט, כאילו מנותק מסביבתו, לפתע החל שואג
בקול מטיל אימה: "אמונה טפלה? אתה קורא לזה אמונה טפלה? איציק
הולך ללמד אותי - איציק, מישהו שמסתובב כל החיים שלו עם סדינים
כמו איזה אידיוט - הוא הולך להגיד לי מה טיפשי ומה לא. אולי
תסתמו את הפה כבר, שניכם?". זה היה רק חצי ממה שרצה לומר באמת
- ייתכן שבהזדמנות אחרת היה מוסיף ומסביר, שהוא יודע והוא בדק
והם לא הולכים ללמד אותו, שזה כן העט ולא שום דבר אחר. אבל לא
היה לו כח לומר את כל זה, גם בגלל שברור היה לו שהם לא יפנימו
דבר.
אז הוא פשוט ישב שם על הרצפה והניח את ראשו בין ידיו, אם רק
כדי להבהיר שאין לו עוד עניין בשיחה באותה שעה. ענבר ואיציק
עוד המשיכו לדבר ביניהם, אם כי יותר בשקט, על כמה עדי עצבני
וזה לא בסדר שהוא כזה כועס עליהם בגלל עט מסכן.
אולי שמתם לב שבינתיים ג'וני לא היה ממש פעיל. זה בהחלט לא נבע
מהעובדה שג'וני היה טיפוס שקט שרצה להתחמק ממהומות כאלה, כיוון
שלאמיתו של דבר היה ההפך: הוא נהנה להיות מרכזם של ויכוחים
ובלגן, והיה טיפוס רעשני ודרש מסביבתו תשומת לב מתמדת. אלא
שהוא לא כ"כ הבין במה מדובר ולא מצא דרך להשתלב בשיחה. את
האנשים הוא לא ראה הרבה זמן, בקושי ידע בכלל שעדי כותב,
והנושאים היו זרים לו. אך כל היחס הזה שקיבל עדי גרם לו לקנאה
נסתרת, הוא שנא שלא מתייחסים אליו בכלל כ"כ הרבה זמן וחשב
לעצמו - בשביל מי הם טסו את כל הדרך הזו, בשביל עדי או
בשבילי?
"תקשיבו", אמר ג'וני, "האמת היא שלא סתם הזמנתי אתכם לכאן. אבל
אני לא אגיד כלום, כי אתם סתם תחשבו שאני משוגע, עד שאני לא
אראה לכם את זה!". זה היה משפט טיפוסי של ג'וני. תמיד מנסה
להישמע כאילו קורה סביבו משהו נורא מעניין, תמיד מנסה למשוך
תשומת לב ולהיות דרמטי. במיוחד כעת, כשרצה מעט להשכיח את כל
פרשת עדי והעט.
ואכן ענבר ואיציק הסתקרנו. עדי הרים את הראש אבל לא נראה
מעוניין במיוחד, ניכר היו בו שעוד חשב על העט. אלא שג'וני
עדיין לא נראה ממש מוכן להראות לכולם את הדבר המסתורי הזה, אלא
רצה קודם לנאום עוד קצת. "אתם מבינים", הוא אמר, "רציתי להראות
את זה לכם כי ידעתי שעליכם אני אוכל לסמוך, ואני מאד מרוצה
שבאתם לפה. ועוד סיבה זה שידעתי שאף אחד מכם לא שתה קולה בזמן
האחרון. נכון?".
לענבר ואיציק לא הייתה בעיה, הם אף פעם לא שתו קולה. כל
העיניים הופנו אל עדי. "מה איתך, עדי? אתה שתית בזמן האחרון?"
פנה אליו ג'וני בשאלה. "מה אתה רוצה ממני?" השיב עדי, "מה זה
משנה?". ג'וני השיב שעדי תיכף יראה, אך קודם עליו לענות. "אם
אתה שואל בקשר ליומיים-שלושה האחרונים אז לא, היה רק פפסי ואני
לא נוגע בזבל הזה. ועכשיו תראה לנו את הדבר הזה כבר!" אמר
עדי.
ג'וני הסכים והוביל את כולם בצעדים איטיים אל מרתף ביתו. עדי
היה בטוח בשני דברים: הראשון, שג'וני הולך כזה לאט רק כדי
להגביר את המתח; והשני, שהדבר הזה שהוא הולך להראות להם הולך
להיות משהו עלוב בצורה בלתי רגילה. בעוד בדבר הראשון הוא צדק,
ההנחה השנייה שלו הייתה מוטעית.
אחרי גרם מדרגות קצר הם הגיעו למרתף. ואז הארבעה - עדי, איציק,
ג'וני וענבר - ראו את זה.
אי אפשר באמת לתאר איך נראו החייזרים. אני יכול להגיד לכם כמו
מה הם לא נראו - הם לא היו ירוקים, נמוכים וקירחים. הם גם לא
היו לבנים, גבוהים ושעירים. למעשה, הם לא היו כלום. או יותר
נכון, הם היו משהו, אבל לא משהו שאתם מסוגלים לדמיין. כי
בסה"כ, אתם לא מסוגלים לדמיין משהו שלא ראיתם בחיים, וגם לא
מכירים אף אחד שמכיר אף אחד שראה, ואני הרי לא יכול לתאר לכם
כמו מה נראו החייזרים, כי לא היה להם שום מאפיינים של שום דבר
שאי פעם ראינו על כדוה"א, וכשחושבים על זה רובנו לא ראינו כלום
מחוץ לכדוה"א. אז אוותר מראש על הניסיון לתאר כיצד החייזרים
נראו, ואסתפק בלומר שהם היו הדבר שאותו החביא ג'וני במרתף.
"וואו". "זה מדהים". "לא ייאמן". על שלושת הביטויים האלה חזרו
איציק, עדי וענבר שוב ושוב, מוקסמים כמו ילד שרואה זריחה בפעם
הראשונה. בערך שתי דקות עמדו שם, המומים מרוב תדהמה.
ואז מיהר ג'וני לסלקם מהמרתף, דחף אותם קלות והפציר בהם לצאת.
הם יצאו כשראשיהם מופנים אחורה, אל עבר היצורים החדשים הללו.
עדי שכח לחלוטין מהעט שלו.
לקח להם איזה שלוש דקות להתגבר על התדהמה הראשונית, ואז הם
התיישבו וג'וני ביקש להסביר לכולם כמה דברים.
"אתם רואים", הוא אמר, "מצאתי אותם במקרה. הם הסבירו לי הכל.
זה מדהים אני אומר לכם. העניין הוא, שעוד יומיים -". כאן הוא
עצר לרגע. "עוד יומיים", אמר שוב ואז נעצר עוד פעם. רגע לפני
שעדי צעק "מה יקרה עוד יומיים?" אמר ג'וני, "עוד יומיים הם
יגיעו. כאילו - הם יפלשו, אבל זה לא הביטוי הנכון. כי הם לא
הולכים לעשות לנו שום דבר רע: הם יפסיקו את כל המלחמות, צפיפות
אוכלוסין, מחלות - תאמין לי, זה יהיה גן עדן".
ג'וני שוב נעצר למרות שברור היה שהוא הולך להמשיך לדבר. שלושת
האחרים עדיין נראו בשלב העיכול של דבריו. אז הוא המשיך:
"עכשיו, למה זה טוב שלא שתיתם קולה בזמן האחרון? כי אין יותר
קולה, הכל נהפך לפפסי - וזה בגלל שהם משתלטים על העולם. מי
ששתה פפסי ייהפך בעוד יומיים לזומבי חסר יכולת להתנגד". "חשבתי
שאמרת", העיר עדי, "שהם יעשו רק דברים טובים". "הם כן, הם כן!"
נזעק ג'וני, "רק מה, אתה יודע איך בני אדם, הם יכולים להיות
מטומטמים לפעמים. אז בשביל אלה יש את הפפסי". עדי הנהן ומילמל,
"תמיד ידעתי שיש משהו לא בסדר באנשים שאוהבים פפסי".
"רגע", שאל ענבר, "אז מה יקרה איתנו?". "אה, בדיוק עמדתי להגיע
לזה", השיב ג'וני והמשיך: "בשביל זה הזמנתי אתכם לכאן. בגלל
שאני הסכמתי לארח אותם, הם החליטו לתת לי לחיות חיי אושר
נצחיים בעולם שאחרי הפלישה. אז חשבתי, יהיה לי משעמם עם זה
לבד, למה שאני לא אביא את שלושת החברים הכי טובים שלי? ובגלל
שלא שתיתם קולה או משהו, אז אין בעיה. נכון שזה דגול? ארבעתנו
מסתלבטים ביחד לנצח!".
"לנצח, אה?" שאל עדי בטון שלא גילה יותר מדי שמחה לשמע המשפט
האחרון. הוא העביר את עיניו באיטיות מענבר לאיציק לג'וני.
לנצח, חשב לעצמו. לנצח.
"לי אין שום בעיה עם זה", אמר ענבר, "כי אתם מבינים, החברה
שהחייזרים רוצים ליצור נשמעת לי ממש כמו חזון החברה
האנרכיסטית". עדי נאנח בהפגניות אבל ענבר המשיך: "מצב שבו כולם
שווים, אין כח ואין שלטון מוסדי. אני בעד". "מה הקשר בכלל?"
רצה עדי לצאת למתקפה, אך הוא הוסה במהרה ע"י ג'וני.
"זה נשמע לי מרתק" אמר איציק, "החוויה הרוחנית שבמעבר לעולם
הבא תהיה פשוט מדהימה - והקץ למלחמות יעזור לכלל החברה האנושית
למצוא את עצמה יותר בקלות". עדי כבר בכלל לא חשב להגיב על זה.
"ומה איתך, עדי?" פנה איציק אל האחרון שעוד לא החווה דעתו
בנושא. כולם חיכו לתשובתו. עדי לא הבין מה רוצים ממנו ואמר
בחוסר סבלנות: "מה זה משנה? הרי זה במילא הולך לקרות! מצידי -
לא איכפת לי, במילא אין לי עוד מה לחפש פה בלי העט שלי, אז מה
איכפת לי מי ישלוט בעולם?".
"יופי" לבשו פניו של ג'וני חיוך רחב ומרוצה מעצמו. "אני מבטיח
לכם, עוד יומיים אנחנו בגן עדן. הסוף מתקרב". עדי התחיל לחשוד
שהסיבה היחידה שג'וני בכלל התחיל עם הקטע הזה של החייזרים זה
כדי שיוכל להתלהב בו בפניהם.

חלק ד' - הסוף
לכל דבר טוב יש סוף. חוץ מזה, גם הסיפור הזה הולך להיגמר
תיכף.
אז מסתבר שג'וני טעה. אולי לחייזרים לא היו כוונות כאלה טובות
במבט לאחור. אמנם יש מי שיגיד שזה תלוי איך מסתכלים על זה, אבל
רוב האנשים יסכימו שלהיות עבד מבוזה, חסר ערך וחסר יכולת לחשוב
זה לא הרעיון שלהם לגן עדן. והיה גם את אלה שלא שתו את הפפסי,
אותם פשוט זרקו בהמוניהם לבתי כלא ענקיים.
אבל חשוב לציין, שג'וני לא טעה בכל מה שאמר, ואכן החייזרים
הכירו לו חסד על הטובה שהוא עשה להם, ושיכנו אותו, את איציק,
את ענבר ואת עדי באי בודד יפהפה בו הם קיבלו את כל מה שהיו
צריכים ולא נאלנו לעבוד עוד לעולם. אבל בכ"ז היה מי שלא יצא
כ"כ מרוצה מהסידור הזה.
"אתה מבין", הסביר ענבר לאיציק נקודה מעניינת, "האנרכיה לא
דורשת מאנשים להיות מושלמים: אנחנו פשוט מאמינים, שבחברה
חופשית יהיו אנשים שיותר מודעים לצרכיהם ולצרכי חבריהם, וככה
הויכוחים הפרטיים יפחתו. בקשר לעימותים שעוד יהיו.". למרות
שעדי הניח שבקרוב יימאס לענבר לדבר על הנושא הזה, הוא היה
משוכנע שאם ישמע אותו מדבר על זה עוד חמש דקות הוא פשוט יחנוק
את האנרכיסט הנלהב במו ידיו.
"אבל תראה", העיר איציק, "אני לא חושב ששום שיטת שלטון יכולה
להביא לאדם חופש אמיתי. חופש אמיתי זה שחרור רוחני, זה דבר
פנימי של כל אחד". עדי תהה האם איציק בכלל מסוגל להרכיב משפט
שלם שאינו כולל את המילה 'רוחני'.
"אז מה דעתכם, אה? איזה מקום סידרתי לנו?" אמר ג'וני ואז זרק
כלאחר יד: "אתם ציכים להודות לי".
עדי הביט בשלושתם - בג'וני המשתחצן, בענבר ואיציק המתחרים
ביניהם כמדומה על מי יומר יותר שטויות. הוא הביט בדפים שהיו
מונחים על חיקו. זה היה המחזה שהוא כתב עוד לפני כל הקטע עם
החייזרים. ועדיין הוא לא הצליח לסיים אותו. ניסה וניסה ולא
הצליח, ובכלל לא הצליח לייצר שלושה משפטים ראויים לקריאה מאז
נאבד עטו. עדי נאנח. חייזרים או לא חייזרים - כנראה שיש דברים
שאף פעם לא משתנים.