לאהבה הישנה- שסוף סוף חיפש קצת במקרר במקום להאשים אותי


אתמול בערב, כשנכנסתי לדירה מותש אחרי יום עבודה, ופתחתי את
הדלת של המקרר, הופתעתי למצוא שם, בקרקעית מגירת הירקות, את
הלב שלי. הוא ישב שם לבד, מכווץ מקור ומפחד, מחכה שמישהו יבוא
כבר ויאסוף אותו. עמדתי שם ולא האמנתי: במשך כל השנה האחרונה,
בזמן שאני חיפשתי אחריו בכל מקום אפשרי, הוא ישב כאן, ממש מתחת
לאף שלי, וחיכה. אספתי אותו אל בין ידיי בעודו מפרפר, וחיבקתי
אותו. אחר כך, בלילה, כשישנתי, במקום חלום עברו לי בראש תמונות
של כל השנה האחרונה...
נזכרתי איך לאט לאט התרחקתי מכל מי שאיכשהו הצליח להתקרב אליי,
נזכרתי בטיולים ארוכים לבד, נזכרתי בשנה שלמה שהייתה כולה מסע
חיפוש אחרי הלב שלי. נזכרתי בשיחות איתה, בשיחות עליה. נזכרתי
איך תמיד האשמתי אותה שגנבה אותו, ששברה אותו, שהרסה הכל.
בבוקר, כשקמתי, שכבתי על הספה בסלון וניסיתי לחשוב איך להחזיר
אותי לתוכי. הייתי זקוק לתכנית מיוחדת, כי אחרי שנה שלמה בלי
לב, החור הריק שנשאר שם  כמעט שלגמרי נסתם. החלטתי שאתקשר
אליה, בידיעה שהיא תצליח, כמו תמיד, לפתוח את כל הפצעים מחדש.
ברגע שהפצעים ייפתחו, אנתק את השיחה, ואמהר להכניס את הלב לתוך
החלל הנפער.
קמתי אל הטלפון והתחלתי לחייג לאט לאט את הספרות...
0...3...6...5...7...2...2...9.  אחרי שלושה צלצולים היא ענתה.
"הלו". לקחו כמה שניות עד שהיא זיהתה את הקול. דיברנו שעה,
שבמהלכה הובלנו אחד את השני לכיוון הנקודות הכואבות, ללא
הצלחה. בסוף ניתקתי מאוכזב. נראה, שלמרות כל הנבואות שלי, אחרי
שנה כבר התגברתי לגמרי, והייתי חסין אליה.
אחרי שלוש שעות נוספות על הספה, שבמהלכן לא הצלחתי לחשוב על אף
תכנית אחרת, הגעתי להחלטה. קמתי, הרמתי את הלב מהשולחן,
וחיפשתי מסגרת מתאימה. אחרי שמצאתי אחת כזו, הכנסתי לתוכה את
הלב. למטה, ביד רועדת, הוספתי את המשפט
"זיכרונות מגיל ההתבגרות"...