הוא נכנס פנימה, הבייתה, בשקט כמעט מוחלט.
אסור שהנעליים ישמיעו רעש כשהן נוגעות ברצפה. אסור שהצירים
יחרקו כשהדלת נפתחת ושוב כשהיא נסגרת.
אסור שמישהוא יתעורר וידע שהוא נכנס כל-כך מאוחר.
כל צעד איטי ומחושב. הבית חשוך וכולם ישנים. לפני כמה חודשים
אמא עוד השאירה אור דולק בחלון, כדי שהוא ידע שמחכים לו,
שמישהו מחכה לו ושבטוח לחזור הבייתה, שהבית בטוח, שמשהו בחיים
הארורים שלו בטוח.
זה מגוחך, איך פרט כל-כך קטן ושגרתי הינו בעל משקל כה כבד
וכשלוקחים אותו ממך הכל נדפק.
כשהאור לא דולק בחלון בחמש בבוקר, אתה אבוד.
כל הסימנים כבר כאן, הם הגיעו אחד אחד בשורה מעוצבת והתיישבו
בפינה של הסלון ועל השיש במטבח, התיישבו ובהו בו.
בלי מילים, בלי הבהרות, הם הודיעו לו שהוא לא רצוי יותר, שהוא
נדפק.
אז עכשיו הוא כבר בתוך הבית, עולה במדרגות לקומה השנייה, תזוזה
נשמעת מאחד החדרים, מישהו הפיל כרית.
החדר שלו, קר כאן. מי השאיר חלון פתוח? במקום לסגור אותו הוא
מנצל את האויר הדק ומדליק סיגרייה, מכניס את המצית לכיס
האחורי, גם-כן מחושב, למקרה שהוא יצטרך לעזוב מהר, בפתאומיות,
להתקע בלי מצית, לעזוב בכוח.
המיטה מבולגנת, אבל אין סדינים, הוא שכח לקנות סדינים, אמא
חשבה על הכל.
סדינים ומיטה וכריות גורמים להרגשת שייכות למקום, מיטה אי-אפשר
להזיז ביום, אז אין סדינים.
כחול עירני מתחיל להציף את החלק הזה של העולם, מפנה מקום לעוד
יום.
מעיף מבט חטוף בלוח השנה ומציב אולטימטום, כבר אין מקום
לספקות! צריך למצוא דירה.
תיקי אמרה שהכי טוב לחפש דרך מודעות ברחוב וש ת"א מוצפת דירות
זולות בקייץ ושיפסיק לבכות על בי"ס גם ככה הוא לא יוציא בגרות
מלאה.
אבל אולי ת"א היא לא יעד? הרחובות מוכרים מדי, האנשים ברחובות
מוכרים מדי, ההורים מוכרים מדי!
שואל את עצמו אם יש לו מספיק בחשבון לכרטיס? מספיק בראש כדי
להסתדר? מספיק ביצים כדי לקום ולעזוב לאנשהוא?! לאן?
אולי ברזיל? ומשם למיאמי? או ההיפך, איתן במיאמי, מיאמי הפכה
ליעד.  מה עם אמסטרדם? חוקי לעשן שם והוא מת על גראס. זה נחמד,
הוא נושף לאט, שיש כל-כך הרבה אופציות וכל-כך הרבה יעדים, זה
נחמד שהעולם גדול, יש המון לראות והמון להיות.
כבר לגמרי בוקר עכשיו, הבית מתחיל לרעוד מהמיית אנשים
שמתעוררים.
אם הוא יצא להגיד להם בוקר-טוב זה יוכל לשמש כהדף לעוד בלאגן
מטורף ואולי הוא ישאר בלי מקום לישון הלילה, הכל אפשרי.
כל לילה הוא חוזר ומתפלל שלא החליפו את המנעולים.
וואי, "איתן, הבן המצליח" איתן הבן הטוב" ו "אתה לא איתן" והכל
נדפק!
כל פעם שהוא פונה אליהם עם "אמא" או "אבא" ההבעה על הפנים שלהם
חושפת עוד סדק. המטרה היא לגרום להבעה להישבר לגמרי, וליפול,
בחתיכות לרצפה ואז אולי הוא יוכל להישאר?
החתיכות על הרצפה, הן לא חתיכות של הבעת פנים, הן חתיכות של
החיים שהוא פעם הכיר וידע ומאבד.
הן כל-כך קטנות שכבר אי-אפשר לגעת בהן ולנסות להדביק אותן
יחד.
הן על הרצפה, מעורבבות עם סימנים שהגיעו בשורה מעוצבת וחריקות
של צירים של דלת.
תיקי ואיתן ומיאמי, כל המחשבות מתערפלות בעייפות חסרת פשרות,
הוא מתמוטט על המיטה, החלון פתוח, הסיגרייה נשמטת לשטיח, הבית
ריק. כולם עזבו, יצאו לעבוד, ללמוד, אז הבית ריק והבית בוער,
והוא ישן.
הוא כבר לא יצטרך לחפש דירה דרך מודעות ברחוב או לבכות על
בי"ס.