הוא פשוט שכב שם, מכוסה בדמו שלו.
גופו המרוטש, המרוסק, שוכב בדממה על הקרקע.
עיניו הקרות, המתות, נועצות בי את מבטן חסר החיים כאילו שואלות
אותי, מתחקרות אותי.
'למה', אמרו עיניו, שלא יראו עוד דבר לעולם.
"למה? למה?! למה?!" לא היתה לי תשובה.
'ככה', חשבתי. 'כי הצקת לי, כי חייך לא היו שווים מספיק',
חשבתי.
אך לא העזתי לומר זאת לעיניו המתות, המאשימות.
הבטתי בו בדממה, ועיניו נועצות בי מבט בחזרה, מבט אפל, וקר.
לא יכולתי לנצח במשחק זה, הוא לעולם לא ימצמץ, לעולם לא יסיט
עוד עיניו, לעולם לא יהנה מההנאות הקטנות של החיים. לעולם לא
עוד יעופף לו בהנאה מסביב למנורה.
נאנחתי, וניגבתי את גופתו המאשימה של העש מהקיר.
זרקתי אותו לפח.