לפעמים, ההתחבטויות שלנו עם עצמינו הופכת אותנו לאוייבינו
הגדולים ביותר.
כולם יזדהו עם הדוגמא הנדושה של "האם להגיד לה את מה שאני
חושב?" ברגעים כאלו אנחנו מאבדים שליטה לגמרי, כי אין לנו את
האומץ להיות עצמינו.
אבל למה? למה לא להיות עצמינו? האם אנחנו כאן כדי להיות מישהו
אחר? כמו כל הפחדנים שבאינטרנט הם האלטר-אגו של עצמם? כל מה
שאין להם אומץ להיות ביום-יום? זה לא נכון.
כולנו מפחדים להיפגע. כאילו שהרגשות שלנו הינם פצע אחד גדול,
שלא יגליד לעולם. מי שמפחד לעמוד על שלו, לא משנה באיזו
סיטואציה, לא ירגיש ולא ידע עליונות. הוא רק מעכב את עצמו.
מעבר לזה, יש לנו מין אינסטינקט חייתי משהו, שמשום מה אנו
יכולים לזהות חלשי אופי. ישנם רבים שינצלו אותם בכל צורה שהיא,
אם זה פיזית, כלכלית, או אפילו רגשית. אצל החיות, החוקרים
קוראים לזה "החזק שורד". אצל בני האדם יש שיקראו לזה "החיים
קשים". אך כיצד יכול החלש לנצח? קודם כל צריך לנצח את המכשולים
של עצמינו. נתחיל בלהפסיק להציב אותם לעצמינו. זה תמיד ככה. אם
נחקור את זה לעומק נגלה בשלב כלשהו שכל מחסום נובע מפחד,
ואנחנו לא ממש עושים משהו כדי להסיר את אותו המחסום. אולי
אנחנו לא מכירים את עצמינו מספיק, ואולי אנחנו פשוט מעדיפים לא
להתמודד. נחזור לרגע לדוגמא שפתחה את המחשבה הזו:"האם להגיד לה
את מה שאני חושב?"
וההתמודדות היא:
למה כן - כי זו האמת. זה מה שקורה ואם לא אגיד אני בורח
מהאמת.
למה לא - איך היא תגיב? לא רוצה להיות מושפל (תמיד נפחד
לראשונה מהגרוע מכל), "ואם היא לא מרגישה ככה, ואם זה יבהיל
אותה", וכו'... והמשפט לא נאמר, וזה יטריד אותנו עד הפעם הבאה.
מה עשינו בזה? הצבנו עוד מחסום, אבל מחסום מהסוג הזה (בינו
לבינה) הרבה יותר קל לשבור.
בכל התחבטות כזו, כשאנחנו מפחדים להיות עצמינו, (ואני לא
מתכוון רק בקטע זוגי, פשוט זו הדוגמא הטובה ביותר לדעתי) עלינו
לעשות את הצעד הגדול, הכי מפחיד, אולי ניפול, אבל ככה זה
כשלומדים ללכת. בסופו של דבר נרוץ.