הבאתי ציפור מסכנה ששברה את כנפה,
היא צייצה וציצה כל היום היא בכתה.
הכנסתי אותה לחדרי החשוך,
וחסמתי מקורה שלא ישמעו.
היא צייצה וצייצה גם מתחת לפוך,
כשאימא התעוררה,
ירד לי החיוך.
היא אמרה לי "טיפש! אתה לא מתבייש? יש לה פשפשים תוציאה
מביתי!"
ואני נעלתי את דלתי ולא הרשיתי לה לחדור,
וצרחתי "תסתמי זאת בסך הכל ציפור!"
אבא קם משנתו ופרץ את הדלת,
ואז אני בכיתי
והציפור לא שותקת.
הוא תפס את מקורה,
ופתח את החלון,
ואני צרחתי "די! זאת בסך הכל ציפור!"
הם לא הבינו שהיא עדינה,
ולתפוס חזק אסור בכנפה,
היא לא תוכל לעוף,
אם תיזרק מהחלון,
ואני בכיתי,
ולא מצאתי אויור לנשום.
אימא צעקה,
"תיראה מה עשית"
ואני ניסיתי להבין,
מה עשיתי.
אבא זרק את הציפור,
סגר את החלון,
ושלח אותי לישון.
הוא אמר לי "בבית הזה לא יחיו חיות!"
והוא לא מבין שהוא חיית פרא
הוא כל כך אידיוט!
במילא אין כאן חיים,
כל היום אני עובד,
עם דמעות על הפנים.
רציתי שיהיה לי חבר נוסף
שיעברו מהר השנים.
הם נעלו לי את הדלת,
ואני בכיתי חלש,
בשביל שלא יפתח אותה,
וירביץ לי חזק!
הסתכלתי דרך החלון,
וראיתי את הציפור,
מוטלת על הרצפה,
ושלולית של דם וחצי מקור!
אין יותר ציוץ יפה,
שיתנגן יחד עם השקט.
השקט נשאר,
ואבא הרג עוד נפש. |