"היה ממש נחמד," אמרתי, כי חשבתי שהיא תשמח לשמוע, "אתקשר אליך
מחר כשאתעורר," הוספתי. היא הנהנה בראשה בזמן שאני הדלקתי
סיגריה.

היה קריר לעולם ונעים מבחינתי אותו לילה, קור כזה שעוזר לך
להבין את הרגשות שלך. הרוח שליטפה בעדינות את הבניינים,
העמודים, העלים, המכוניות החונות, המכולת של צחי והכבישים, עתה
ליטפה גם את פניי, את גופי, את הבחורה שעמדה מולי, ואת
מחשבותינו.
כאשר הביטה לעל אל חלון חדרה נזכרה שהיא איננה לבושה במידה
מספקת לקור ששוטט ברחובות העיר באותו לילה והתחילה לרעוד.
"לילה טוב, נדבר מחר," אמרה וחיבקה אותי, ועלתה חזרה הביתה.
ראיתי בעיניים שלה, שניה לפני שהלכה, שהיא רואה שאני מתבלט
לגבי רגשותיי אליה, ושמחתי שהיא יכולה לראות זאת, דבר שגרם לי
עוד יותר לחשוב מדוע אני מתלבט אם גם אדם מודע היא.
אז הלכתי, הלכתי וחשבתי, חשבתי ורעדתי.
חשבתי על העובדה שאני תמיד מרגיש אשם לאחר שאני מספק את יצריי
כשאינני בטוח באהבתי, חשבתי שאני רוצה להניח לה לנפשה ולא לערב
אותה בפסיכוזות שלי, חשבתי הרבה ולרוב במעגלים שנמתחים.

חברי הגיע להסיע אותי לביתי כיוון שהרגשתי כה מותש.
נכנסתי למכוניתו בצומת הראשי ושתקתי, שתקתי כל הדרך.
הייתי עסוק בהתבוננות על רחובות העיר, הזוגות המאוהבים, הילדים
הנמרצים, המבוגרים שכבר התרגלו להכול, המכוניות והכבישים
שנרטבו מהגשם שפקד את העיר מוקדם יותר, האורות והעמודים,
הפוסטרים לבחירות לראשות העיר שנרטבו גם הם.
קינאתי בהם, על כך שהם לא ממהרים לשום מקום, אך מאוהבים כאילו
פשוט מחר תיפול פצצת אטום על עירנו.
כל כך רציתי להיות שם במקומם, לשם את ידי סביב מישהי שאני באמת
אוהב, סביב מישהי שלא יימאס לי ממנה במהרה ואעשה אדיש אליה.
משהי שתסמם אותי, שתפיל אותי, שתקפיא אותי, שתעביר בי את אותן
צמרמורות אבודות כבר.
הדלקתי עוד סיגריה, סיגריה של כאב לסוגיו.
חברי אמר לי לא לעשן כל-כך הרבה, חבל שלא הבין מאיפה באה
הסיגריה הספציפית הזאת.

הגענו לביתי, לא שמתי לב בכלל עד שעצרנו.
יצאתי ממכוניתו, הודתי לו, שמתי כובע, כיוון שהשמים התחילו
לטפטף שוב, איחלתי לו שיהנה בערב עם חברתו וקצת קינאתי בו.
כשעליתי לביתי היה זה כבר אמצע הלילה, הזמן היחיד ביום שבו
ביתי שקט ופרטי עד כדי-כך הוא הזמן הזה, אמצע הלילה.
אני מאוד אוהב את השעות האלה, אני נוהג לשבת עד מאוחר במרפסת
עם תה, סיגריה ומוזיקה ולהרהר, נהנה מכל שבריר-שניה בזמן
שכזה.
אך אותו לילה לא היו בגופי אנרגיות לדבר מאלה.
נכנסתי לחדרי, לעולמי, התפשטתי ונפלתי על מיטתי.

לא ישנתי כלל וכלל למרות עייפותי, אז חיפשתי את אותו דבר
שהפריע.
קמתי ממיטתי לכבות את המאוורר ואת האור בשולחני, פתחתי את
התריסים מעל ראשי לזרימת רוח מקסימלית רק לגלות ששכנתי שוב
יושבת ערומה למחצה בחלונה, מהרהרת, מראה מקסים.
הדבר שהכי עניין אותי לראות תמיד אצל בני-אדם, היה כשהם עם
עצמם, חושבים על החיים ועושים חשבון נפש, כשהם אמיתיים, כשהם
לא מסתכלים מי מסתכל או מה הם לובשים, טבעיים.

בעודי מסתכל על שכנתי ומהרהר היכתה בי הרגשה מוזרה שגרמה לי
להסתובב ולהביט במיטתי.
ואת היית שם, ישנה, עירומה, השמיכה הייתה על רגלך וגבך והשאר
חשוף, חצי מראשך היה על הכרית וגופך מכורבל בתוך תוכך.
נדהמתי, פשוט עמדתי שם קפוא, עירום, מותש ונדהם. הזמן עצר.
ניגשתי בעדינות ונשכבתי מאחורייך, בהיסוס נגעתי בעורך הרך
והחם, ליטפתי מעט את שיערך הריחני, והבטתי בגבך ובנקודות החן
עליו שנשתמרו בדיוק כפי שזכרתיהן.
תפסתי אתך חזק, חזק כל-כך והיית כל-כך שלווה, ובכיתי
בהתפרצויות, במטרים, ורציתי למות, ורציתי לחיות, ורציתי לאהוב
אותך.
מלמלת משהו בנוגע לעובדה שאני מפריע לך לישון אז הפסקתי לבכות
והתחלתי ליילל, התגעגעתי אלייך כל-כך והנה את כאן סוף סוף,
לידי, שוב לידי, איפה שאת שייכת ואיפה שאת נאהבת באמת, ולא היה
לי אכפת שלא היית כאן המון זמן, ולא היה לי אכפת באילו נסיבות
נפרדנו, כמה קשות שהיו וכמה שהרהרתי עליהן ועל נכונותן, ולא
היה לי אכפת שבטח שכבת עם עוד גברים בנתיים ורק רציתי שתשני
כאן שלווה ואני לידך ורק רציתי לאהוב אותך.

קמתי ואת עדיין ישנת שם ועזבתי את היללות וחזרתי לבכות.
התיישבתי על אדן החלון, עירום לחלוטין, ניגבתי דמעותיי והדלקתי
סיגריה.
נהנה מהרוח שליטפה את פניי בשנית, התקשרתי אלייך.
התקשרתי רק לשמוע את קולך, והערתי אותך.
"הלו, קרה משהו? לא שמעתי ממך הרבה זמן," ציינת.
"רק רציתי לדעת שהכל בסדר, שאת מרגישה טוב, שהכל מסתדר בשבילך"
השבתי, עישנתי ובלעתי דמעותיי.
נאנחת ואמרת, "כן, אני בסדר. רק קצת עייפה. אתקשר אליך מחר
כשאתעורר."
הנהנתי בראשי והשבתי "טוב, לילה טוב, נדבר מחר," וניתקתי.

ניגשתי למיטה והערתי אותך, "אני אוהב אותך כל-כך" אמרתי.
"אל תהיה טיפש," השבת. והוספת "לילה טוב," והוספנו נשיקות.
הלכנו לישון מחובקים, כשהרוח מלטפת את גופינו אשר מלטפים האחד
את השני.