שאלתי את עצמי פעמים רבות היכן המקום הזה שכולם מדברים עליו.
אני רוצה ללכת לשם. מעניין למה כמעט כולם הולכים לשם. אני רוצה
פעם אחת ללכת ל"איבוד" ולמצוא את כל מה שהיה שלי והלך לשם. אני
אחזיר את הגופיה הכחולה שלי, את מח' היסטוריה, את מקס הכלב של
השכנים, ואולי אם אחפש היטב אמצא שם גם את אמא. אני תוהה מה יש
שם שכולם הולכים לשם? בטח זהו גן העדן שכולם מדברים עליו. הכל
לבן וכולם נחמדים. ה' הוא ראש הממשלה והאנשים והחפצים הם
התושבים. בטח שם גם החפצים זזים ומדברים. לדעתי בעבר היינו יחד
בגן העדן- גם החפצים וגם אדם וחווה. חווה אכלה מעץ הדעת וכולם
יודעים את עונשה, אבל מה שלא יודעים זה שגם אחד החפצים אכל
ממנו והעונש שלו היה שהחפצים יהיו דוממים לעולם. אז בטח במקום
שנקרא איבוד האנשים עירומים והחפצים מדברים. בגלל זה כולם
רוצים ללכת לשם.
במילים אחרות "איבוד" היא מילה יותר יפה למילה "מוות". הלך
לאיבוד משמעו הלך לעולמו. כשאומרים שמשהו הלך לאיבוד יש יותר
תקווה למצוא אותו כי יודעים שזה לא סופי. אם מוצאים, זה אומר
שה' נתן הזדמנות נוספת. אבל מה אמא עשתה שאין לה הזדמנות
נוספת? למה לשרשרת הלבנה נתת עוד הזדמנות ולאימי לא? למה לצרור
מפתחותיי נתת אפילו 2 הזדמנויות ולאימי אף לא אחת? למה אתה
מפלה בינינו? למה הדברים החשובים באמת לא חוזרים, לא מקבלים
עוד הזדמנות? למה? למה...
הלוואי והייתי יכולה ללכת לשם. ניסיתי פעמים רבות להבין איך
מגיעים לשם אך לא הבנתי. כשהמורה אמרה לא להתפזר בטיול האחרון
כי אז נלך לאיבוד אני הייתי אחראית לפזר את כולם. לכל אחד
אמרתי לעמוד במקום אחר ואני הלכתי הכי רחוק. חיכיתי שאני אגיע
לשם, לאיבוד. ידעתי שלא יהיו לי עוד הזדמנויות כאלו למצוא את
אימי. הלכתי שעות, וקיוויתי שכולם עדיין עומדים במקום שבו
השארתי אותם, מפוזרים. הלכתי ולא הפסקתי, לא נחתי לרגע. אבל אז
אחד האנשים לקח אותי איתו. הסברתי לו שאני חייבת למהר שאני לא
אאחר ל"איבוד". אך הוא לא הקשיב. ואז חזרתי הביתה. ידעתי
שפיספסתי את ההזמנות היחידה שהייתה לי. אבל אני יודעת שכשאני
אגיע לשם, גם אם זה יהיה בעוד 80 שנה, אני אקח את כל מה ששייך
לכולם ואחזיר אותו לכל אחד. הרי ה' גנב את כל הדברים השייכים
לנו. הדברים האלו הם שלנו! לא שלו. אסור לו לקחת. הוא בעצמו
אמר: אל תגנוב. אז למה לו מותר?
אם אקח ממנו הכל לא אוכל להיענש כי הרי "הגונב מגנב פטור"...