מוקדש למ. אחת הס"מבציות הכי יפות בכל חטמ"ר צפוני ולע. אחד
מהקצינים הפחות מסריחים בצבא

פעם, כשהייתי קטן, חשבתי שכשאהיה גדול אני בטח אהיה רופא או
עורך דין נורא מפורסם. לפני כמה שנים באה אליי הארה כזאת
ששינתה לי את כל החשיבה שלי לגביי העתיד. במקום לתכנן את החיים
שלי מראש ולהוביל אותם ליעד מסויים, אני אתן להם להוביל אותי
לאן שאני צריך להגיע. ומה שהכי הייתי צריך באותו רגע, זאת
מאיה. כבר ידעתי אפילו איך תראה החתונה שלנו. גבוה גבוה,
במצדה, עם הזריחה של היום הכי ארוך בשנה, בלי הרבה אנשים ושמלה
אחת לבנה.

אבל בשביל זה הייתי צריך לעשות משהו...

קפיצה אחורה בזמן, שנתיים וחצי לפני...

שלום. אני איציק, בן 25, סטודנט שנה שנייה לכלכלה ומנהל עסקים
באוניברסיטת תל אביב. אני גר בתל אביב, בדירת שני חדרים וחצי
עם מרפסת לים התיכון וחלון צדדי על מאיה, הבחורה הכי יפה
שפגשתי בחיים שלי. אין לי בעייה של אמצעים כי הצלחתי לחסוך קצת
כסף מהמלון שעבדתי בו כבל בוי, עד שסגרו אותו בגלל המצב הכלכלי
הקשה. בלימודים אני מצליח להתמודד עם כל מיני הסתברויות
וחישובים מיותרים. הבעייה היחידה שלי כרגע, זאת עם השכנים.
ליתר דיוק, עם השכנה. מאיה.

מאיה היא בחורה גבוהה יחסית. שיער ג'ינג'י שופע ומתולתל. פניה
מנומשות ועינייה כחולות-אפורות, מהסוג שאפשר להביט בהן שעות.
גוף מדהים. חזה קטן, וכפות רגליים קטנטנות.
מאיה, סטודנטית לקולנוע, עבדה כמלצרית בבית הקפה האהוב עליי
בכל תל אביב. תמיד כשהייתי מגיע היא הייתה מברכת אותי בנשיקה
על הלחי וחיבוק חם ומגישה לי ישר את מה שהייתי מזמין באופן
קבוע. הפוך, גדול, חזק ושליש גולדסטאר מהחבית. פעם בשבועיים,
כשיש לשנינו פחות לחץ בלימודים, היו הולכים לשבת ביפו על המזח
ולראות את השקיעה ומקנחים בפיתה עם זעתר באבולעפיה.

זה כבר המון זמן שאני לא מצליח להפסיק לחשוב עלייה. היא נורא
אוהבת חתולים (שזה מאוד אופייני לג'ינג'יות). רוצה לעבור כבר
לאיזה מושב שקט בצפון, ולגדל ילדים מאושרים. כמעט כמוני. היינו
צופים בקביעות במשחקים של מכבי כל יום חמישי. בכינו ביחד
כששארפ קלע את השלשה להארכה במשחק מול ז'לגיריס והשתכרנו למוות
כשלקחנו את הגביע בפסח שעבר. לילות על גביי לילות, ישבנו על
הפופים במרפסת שלי, לאור נרות, בוהים בים, מעשנים נרגילה או
"קאמל לייטס", ביד כוס יין אדום יבש ומדברים על היקום והמקום
שלנו בו. אם יש בכלל משמעות לכל מה שאנחנו עושים, או שפשוט
מישהו מכתיב לנו מה לעשות. בזמן האחרון, בגלל חופשת סמסטר, יצא
לנו להיפגש קצת יותר. ופה הבעייה. אני כל כך רוצה אותה לצידי.
רוצה לחבק אותה כשעצוב לי, להצחיק אותה כשהיא עצובה, ולהתכרבל
איתה בלילה קריר.

למאיה הייתה בעייה עם בנים. החבר האחרון שלה, זרק אותה
לקיבינימט מכל המדרגות של הרכבת, אחרי שהיא אמרה לו שהיא רוצה
להיפרד ממנו. כל הפנים המלאכיות שלה התמלאו בדם, ועד היום אפשר
לראות מתחת לסנטר החמוד שלה את התפרים. החבר שלה היה מאוד
רכושני. זה גם מה שהגביל אותה מלצאת עם בנים אחרים. היא פשוט
פחדה שהוא יפגע בהם. אז אחרי שחזרנו מבית החולים, היא ביקשה
שנתרחק לקצת זמן.
והתרחקנו.

לשנתיים וחצי.

הגיע הקיץ. ואני מסרב לצאת מהמזגן בדירה. אני רואה איזה סיכום
עונה של מכבי ונרדם. בערך בעשר בלילה, אני מחליט שבא לי נס.
אני יורד בכפכפים ובוקשר למכולת חלב. בדרך אני מחליט שהגיע
הזמן לעשות משהו. "שלושים וחמישה שקלים בבקשה" אמר מוכר הפרחים
בחנות שליד המכולת של משה. שילמתי לו במזומן האחרון שהיה לי.
"מאיה, אני אוהב אותך" מסנן לעצמי כשאני עולה במדרגות ביתה
ומיד פוסל. "מאיה, את מקסימה ואת מאוד חסרה לי, אולי..." לא...
לא... לא... אני מסנן לעצמי כשאני דופק על דלת ביתה. "היי
איציק, מה המצב?! למי הפרחים?", היא שואלת כאילו לא עברו
שנתיים וחצי. "לך" אני עונה. "בשביל מה?! מה אני עשיתי?".

אני מסביר לה שהיא מדהימה אותי בכל פעם מחדש שאני רואה אותה
מהמרפסת. שאני לא מסוגל לישון בלי לדעת שהיא כבר נרדמה. שאני
לא מסוגל להדליק עוד סיגריה או לראות מכבי בלי לראות אותה
לצידי, או לשמוע אותה שרה עם הרדיו או לדבר איתה על אפלטון.
ובעיקר, שאני נורא מתגעגע.  ב"נוגה" היא כבר לא עובדת וכבר אין
טעם לקפה בלי החיוך שלה. (חמש שקיות סוכר זה לא בריא!).
"תעצום את העיניים", היא מבקשת. כמו ילד טוב אני עוצם והיא
עוטפת את עיניי במטפחת. והיא נושקת לי נשיקה קצרה על שפתייי.
"בוא הולכים". בלי לשאול לאן, אני מובל על ידה במדרגות, היא
מושיבה אותי במושב הקדמי של הסובארו פשע הלבנה שלה, פותחת לי
גולדסטאר, מגישה ואומרת, "בינתיים תשתה".

אנחנו נוסעים קרוב לחמש וחצי שעות. (תמיד טענתי שיכולות הניווט
שלה הם לא משהו). אנחנו עוצרים וכשאני פותח אחרי גישושים רבים
את הדלת של האוטו אני פוגש באוויר פסגות. "לאן לקחת אותי?",
אני שואל. והיא מסרבת לענות. "אני מחליפה בגדים" היא אומרת,
"אל תציץ". "זה לא יהיה קשה" אני מסנן מתחת למטפחת.
"בוא!" היא קוראת ומושכת אותי בידי. אחרי אי ודאות מסויימת של
כמה מדרגות היא פונה אליי שוב ואומרת: "עכשיו תיקח נשימה
ארוכה" ולפני שאני מתחיל לנפח את הריאות שלי ולכווץ את הסרעפת
היא מושכת בבת אחת את המטפחת ולנגד עיניי אני רואה את השמים
צבועים בצעי פסטל. קרני שמש מתעוררת נשלחות אל ים המלח ומסמנות
בנקודות אור את היישובים הפזורים לפנינו.

לפני שאני מספיק להוציא מילה, היא מחייכת אליי, "אני יודעת שזה
אמור להיות הפוך, אבל נמאס לי מלחכות לך". אני מביט בה, ושם לב
שהיא בכלל בשמלה לבנה חלקה, צמודה, עם ורד אדום בשיער מהזר של
אתמול. בלי להבין בכלל מה קורה, היא מנשקת אותי, נשיקה ארוכה
ארוכה, וכאילו קובעת לי עובדה. "שני ילדים, כלב וחתול! רחוק
מרפת". אני מחבק אותה חיבוק ענקי, מריח את שערה ולוחש לה
באוזן, "תודה".