הקטע הוא, שלא אמרתי "לא".
כמה קשה זה, אני שואל את עצמי עכשיו, להגיד מילה כל כך פשוטה
כמו "לא"?
שיעשה מה שיעשה. רק שייגמר כבר.
בדיוק כמו הילדים של ערוץ 4, אני יתמודד.
הוא קרא לי לחדר לבוא לעזור לו במשהו. לא רציתי ללכת, אבל אמא
נתנה לי מבט כזה ולחשה
"זה לא מנומס, לך תעזור לו, הוא אורח".
הלכתי.
"אבי אומר שאתה אחד הבנים הכי חכמים בכיתה" הוא אמר בזמן
שהבאתי סולם מהמזווה. עליתי על הסולם וחיפשתי בארון שמיכה
לאורח.
"כולם אומרים שאתה נורא חכם... וגם יפה מאוד" לא ידעתי מה
לענות.
יצאתי מהחדר.
הוא ישב בסלון עם ההורים שלי כשאבי הגיע. למרות שהיינו באותה
כיתה כבר כמעט שנה, אף פעם לא יצא לי להחליף איתו מילה.
אבי נכנס.
רון קם לכבוד בנו יחידו ובא לחבק אותו, אבי העיף אותו ממנו "רק
באתי להביא לך את הפלאפון שלך" הוא זרק את הפלאפון על הדלפק.
אבי הלך.
אמא נראתה מוטרדת, נכנסתי לחדר.
ברקע דיבורים, משהו על אבי, הבגדים, השיער, הגישה... למי
אכפת?
באמצע הלילה, נפתחה הדלת של החדר שלי. הוא דיבר, לא הקשבתי, לא
עניתי.
לא יצאו לי מהמוח הילדים של ערוץ 4, איך שלא מתעללים בהם, הם
תמיד בסוף השעה וחצי מתמודדים וממשיכים הלאה.
מוזר, ראיתי בטח אלף סרטים על הדברים האלה. ולא היה לי מושג.
עכשיו אני ואבי מסתובבים ביחד כל הזמן, כאילו מנסים לנחם האחד
את השני בלי מילים.
ברקע דיבורים, משהו על שנינו, הבגדים, השיער, הגישה... למי
אכפת?
אולי אם היה לי אכפת,
הייתי אומר "לא".