כשאמרת לי שאתה אוהב אותה לא ייחסתי לכך כל חשיבות.
האמנתי כל כך בכוח אהבתי אלייך, הייתי כל כך יהירה, שחשבתי
שבכל זאת תוכל להיות שלי. שאני אהפוך אותך לשלי, ואכבוש את
נשמתך בלא כל קושי מיוחד.
עכשיו, אחרי כל הזמן שעבר, אני מסתכלת על עצמי הקודמת ברחמים.
כל כך תמימה, ואם זאת נחושה ובטוחה בעצמה.
הייתי מוכנה ומזומנה לצאת ולכבוש את העולם, מצויידת רק בחולצה
בעלת מחשוף וכרטיסיית אוטובוס, שהיו אז כל נכסיי - אך האמנתי
בעצמי כאילו הייתי מצויידת ביכולות קסומות כלשהן לכבוש את
לבבות האנשים.
אתה היית הנשיקה הראשונה שלי, ויותר מזה. הפעם הראשונה שבה
הנחתי למישהו לגעת בי. זה קרה ברגע דחוס רגשות שכזה, שבו היינו
בוודאי נסחפים יחד מעבר לקצה העולם אם אכן היה שטוח.
וזיכרון הרגע הזה נשאר איתי, הייתי נאחזת בו בכל פעם שהייתי
נופלת. למרות שידעתי בתוכי שהיה זה רגע חד פעמי, קסם של לילה
אחד שלא יוכל לחזור על עצמו לעולם.
ועכשיו החתיכה האחרונה של הפאזל נשרה למקומה.
בדיוק להיכן שהיא שייכת, בין שאר הפרטים שעד כה היו לא מחוברים
ולא מקושרים. והתמונה שהתקבלה היא כה מכוערת, שאינני יכולה
להביא את עצמי להביט בה. רק בלילה, כשאני לבד במיטה, אני מרשה
לעצמי לפתוח את הפצע בעדינות, ולחטט בו עד שהדמעות מכניעות
אותי ואני נרדמת.
מדוע לא אמרת לי? מדוע לא עצרת? מדוע גרמת לי להתאהב בך, לרצות
את כל כולך? מדוע סחפת אותי איתך, ונגעת, ונישקת, וליטפת -

בזמן שחשבת עליה?


אלוהים. זה עדיין כואב. כל כך כואב.