היא ישבה במושב באחורי של האוטובוס כשהוא התקשר.
"היי" היא אמרה, כל-כך מאושרת שהוא סוף-סוף התקשר.
"תקשיבי, אני... אני מעדיף שנהיה ידידים" הוא אמר בקלות.
ואז ההלם תקף אותה. ההרגשה החמימה שמלאה אותה כל הזמן נמסה,
ונשאר רק חור קר, מלא בגעגועים.
היא נסתה לדבר, המחשבה לא הצליחה להקלט לה בראש: שהוא עזב
אותה.
ועדיין היא לא נקלטת.
לבסוף היא ויתרה ונתקה. והדמעות חנקו אותה בגרון. ועדיין לא
הסכימה להאמין שזה הסוף, שזה נגמר. והאוטובוס נהיה כל-כך אפור,
נראה כאילו הוא הופך קטן מרגע לרגע. כל מה שהיא רצתה זה להגיע
הביתה ולבכות.
היא הגיעה. והתקשרה. אבל כלום לא עזר. לא דיבורים, לא התחננות
ולא הדמעות.
ועדיין היה כל-כך קשה להאמין שכל מה שהם עברו ביחד נגמר בשיחת
טלפון אחת, בהחלטה חפוזה אחת:
"בזמן שלא היית כאן הצלחתי לחשוב... נהייתי אגואיסט... זה כבר
לא כמו פעם... אני כבר לא אוהב אותך... אני לא רוצה אותך
בחזרה... אני רוצה להיות לבד".
חמישה חודשים נזרקו לפח.
והכל תרוצים.
הכל שקרים.

ואז הגיעו הלילות הלבנים. בלי שינה, בלי חברים, בלי כלום,
לבד. רק המחשבות לוכדות אותך בכל פעם שאת נכנסת לחדר ורואה
את הדיסק שהוא קנה לך, את שאר הדיסקים שהוא הכין לך, את
הורד שהוא קנה לך, את התמונות שלו... וכל שאר הדברים שהוא
הביא לך...
והוא, והוא, והוא...
והגעגועים חונקים אותך, והדמעות לא פוסקות. לא נשאר לך כלום.
חברות מתקשרות ומנסות לעודד, הם קנו לך דברים, אבל שום דבר לא
יכול לעזור.
הוא מתקשר ומתנהג כאילו אכפת. כשהמטרה האמיתי שלו היא לצאת
בסדר... ולא להיות הרע בסיפור הזה.
אבל כלום לא יכול לעזור.
את מחליטה להשאר במיטה כמה ימים. בקושי נרדמת. ומפסיקה לאכול.
אף אחד לא מבין מה באמת קורה לך:
"הרסת לי את החיים. אין לי בשביל מה לחיות יותר".
"לא הרסתי לך כלום. את תתגברי עליי ותמצאי מישהו אחר".
"אני לא רוצה מישהו אחר!!! אני רוצה אותך! בשביל מה עשית את
זה? היה לך כל-כך רע איתי?"
"אני לא טוב בשבילך. אנחנו לא מתאימים. ולא היה לי רע איתך.
היה לי טוב איתך! אני פשוט רוצה להיות לבד".
"אני רוצה למות".
"את לא".
"אני כן! אין לי יותר בשביל מה לחיות".
ואז הוא מתקשר לחברות שלי ובוכה להן שאני רוצה להתאבד ושיעזרו
לי, שידברו איתי, שיהיו איתי. והוא לא מבין שזה באשמתו. והדבר
היחיד שיכול לפתור את זה הוא שנחזור להיות ביחד.
ואז את נזכרת. שזה הדבר הכי נורא... להזכר:
איך הכרנו. איך יצאנו בפעם הראשונה לאנדרטה והוא השתכר, ואני
שמרתי עליו. איך היינו בשדה ליד הבית שלי ביחד. ושישנתי אצלו
על המיטה הקטנה, ובחדר של אח שלו. ושישבנו בגן הגוטי ודמיינו
שתי ילדות קטנות. שהלכנו ביחד להופעה של אורפנד לנד וכאב לי
הגב אז הוא ישב איתי למעלה. שאכלנו פיצה וראינו מיכאלה
מחובקים. שאכלנו ארוחת ערב עם ההורים שלו. ועם אח שלו וחברה של
אח שלו. איך ישבנו בתחנת אוטובוסים שבקניון על המדרגות. ושסתם
שכבנו על המיטה אחד ליד השני. וששיחקנו מונופול. ושהתקלחנו
ביחד. ושהוא ניגן לי בגיטרה. ולימד אותי בגיטרה. וששמענו
מוזיקה... ושישבנו במרפסת בבית שלי. ושדיגדגתי אותו... ואיך
נסעתי אליו בלילה כשהוא היה מדוכא. ואיך התגעגענו כשהיינו
רחוקים. איך שתינו בשדה אפרסקים. וכשישבנו על הגג של המרכז
המסרחי. ושישבנו עם גידעון, ועם ארבל. ושהיינו אצל סיוון.
ושישבנו בגן ברחוב שלי. וברחוב של רותם.
וכל אותם דברים שעשינו ואהבנו.
הכל נגמר. וזה לא נקלט.
וכולם מנסים לעזור, נותנים עצות, מעודדים שיהיה טוב ושהוא עוד
יחזור. אבל בפנים, בלב, את יודעת שאין סיכוי, למרות שאת מקשיבה
לאותן עצות. למרות שזה לא נראה כאילו זה עוזר.
אני הייתי כל העולם בשבילו, לא היה לו כלום בלעדי.
אז למה? למה לעזאזל?

עברו כבר שבועיים. וכל הזמן הזה הקשבת לעצה שנתנו לך: תשחקי
אותה שלא אכפת לך, שכבר התגברת עליו, שאת כבר לא אוהבת אותו
כמו פעם. ולפי ה"מתכון" הוא יחזור עלייך על ארבע.
אז למה הוא שמח בשבילי???
ואת כל-כך מבולבלת. ואין לך כבר מה לעשות.
להיות ידידה שלו? לנתק את הקשר? להתחנן? לעשות כאילו לא אכפת
לך מה יהיה? למצוא מישהו אחר?
אין לך מושג מה לעשות.
את רק רוצה לחזור להיות כמו פעם.
אתמול דיברנו. אחרי השבועיים של ה"התגברות".
והוא מאמין שהתגברתי. וזה כל-כך מעצבן אותך.
"אתה באמת חושב שהתגברתי עלייך? אני בחיים לא אוכל להתגבר
עלייך! אני אוהבת אותך תמיד!"
ואז את מתחילה לבכות והופכת לסמרטוט:
"בוא נחזור... בבקשה... אני אהיה אחרת... תן לי עוד צ'אנס...
אני אהיה טובה... אני לא יודעת מה אני אעשה אם לא נחזור... אני
אשתנה, וכל הדברים ששנאת בי אני אשנה... בבקשה רק בוא נחזור".
בחיים לא בכיתי ככה. אז ניתקתי. כי הגעתי למצב שפחדתי מעצמי,
ממה שיצא ממני, ולא רציתי שהוא ישמע אותי ככה.
נרגעת.
חושבת "הוא לא מתקשר בחזרה, רואים איך אכפת לו... אני אתקשר
ואנסה עוד פעם אחרונה, ואם לא - זה הסוף".
מתקשרת:
"למה אתה לא מתקשר בחזרה?"
"רציתי לתת לך להרגע".
מנסה שוב לשכנע אותו. והוא רק עוד יותר מתעצבן. ואומר דברים
נוראים. אבל הוא לא מבין מה אני מרגישה! כמה אבודה נהייתי שאני
עד כדי כך נואשת, שאם לא נחזור אני גומרת... אבל למה כל-כך קשה
לו לחזור אליי? לפחות לנסות? מה רע בי? מה עשיתי?
"פעם אחת בחיים אני לא נכנע לך".
אין לך מה להגיד. ואז הוא קורא לך אגואיסטית! ושכל הקשר הזה את
היית אגואיסטית! וחשבת רק על עצמך!!!
מנתקת.
לוקחת 5 כדורים.
נשכבת על המיטה.
אני כבר לא מכירה את עצמי.
הוא מתקשר. ומנסה לדבר...
ואת כבר מיואשת. לא אכפת לך מה יהיה:
"מאוחר מדי" את אומרת.
"מה מאוחר מדי?"
"כלום".
"מה עשית?"
שתיקה.
"אז את משחקת אותה עם השתיקה שלך?"
"מהההה?"
"מה עשית?"
"כלום".
בסוף הוא מבין ולא מאמין לי.
"את לא עשית כלום. את סתם רוצה לגרום לי להרגיש רע".
לוקחת עוד שלוש כדורים.
הוא מאיים שהוא יתקשר לארבל או לקרן.
ואת בוכה.
בסוף השיחה נגמרת ואת הולכת לישון.
בבית הספר. דיכאון מתפשט עלייך. ואת מנסה שלא לבכות.
בשרותים. יושבת על האסלה וחושבת מה לעשות. "רק לא לבכות... רק
לא לבכות... אסור שישימו לב" אבל הלב הפסיק להקשיב למחשבות.
קרן מנסה לדבר איתו. לשאול מה קורה... ואם יש עוד סיכוי
שנחזור. הוא אומר שהוא חושב שלא.
מתקשר אליי. עושה כאילו אכפת לו. ואת רק מתעצבנת ונכנסת עוד
יותר לדיכאון.
השיחה נגמרת.