[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יום רביעי בבוקר.
3 בבוקר, אני קם, מתקלח, מתגלח, אומר ביי לאחותי ולאחי ואני
נוסע עם ההורים, נוסע למקום שישנה את חיי.
הגעתי, נתב"ג די ריק בלילה, השעה 4.
מוצא את החברים, כבר הספקתי להיפרד מכולם.
טס, הגעתי, ורשה, עיר קרה ויפייפיה, אך נושאת עליה כל כך הרבה
דם, דם של אנשים תמימים וחפים מכל פשע, אשר ה"פשע" היחידי שהם
נמצאו אשמים זה היותם יהודים.
אני פה, במשך 8 ימים אלו, כדי להנציח, אם זה בכדי להעביר במוחי
מחשבות, או אם זה כדי לספר לאנשים שלא היו, שנזכור ולא נשכח.
לרבים מהאנשים האלו אין קבר, אם זה ע"י שריפתם, או אם זה ע"י
כך שמקום קבורתם אינו נודע, ואני הגעתי לשם, בכדי לראות, כמה
בני אדם, כן בני אדם, הם היו בני אדם שחיו עם משפחות וסיפרו
סיפורים לילדים שלהם בלילה, איך המוח המעוות של אחד מהם שינה
את כל חייהם וחיי היהודים בכלל. הגעתי בכדי להרגיש את בכי
האנשים, בכי שלא רואים, אלא מרגישים, צעקות האמהות והאבות
ללקיחת ילדיהם לתאי הגזים, אני שמעתי את אלו, וזה קירב אותי
יותר לזה. אני אישית לא מקורב לפולין, אך מצד רחוק הנני פולני,
אשר נספו במשפחתי משפחה שלמה, שמתוכם רק 2 שמות אנו זוכרים.
רציתי להרגיש איך היה להם פשוט לאבד את כל מה שהיה להם, אם זה
חפצים, אם זה משפחה ואם זה כבוד העצמי של האדם.
אך לא הצלחתי, כי אני לא הייתי שם כשזה קרה, אבל אני הייתי שם
אחרי, כדי לזכור ולא לשכוח אותם, את אותם אנשים, שנאבדו בחייהם
מול האויב האכזר הנאצי.
המחנות, בהתחלה טרבלינקה, שבעצם לא נשאר ממנו כלום. אתה מגיע
לשם, אתה רואה מסביבך רק יער ענק ויפייפה ודשא מדהים בצבעו,
ואתה פשוט לא מבין איך בכזה מקום התרחש רצח עם. אחרי הטקס שהיה
לנו, בכיתי, ואני לא מתבייש להגיד את זה, בכיתי בשביל האנשים
שהיו שם ותוך שעה לא היו עוד, כאילו לחייהם לא היתה שום
משמעות, והם ומשפחותיהם פשוט לא היו קיימים, ואנו פשוט לא
מכירים משפחות שלמות שנעלמו. אחרי שירת התקווה שהייתה קצת
שקטה, אולי בגלל הפחד, הלכנו לעיירה טיקוצי'ן וממנה ליער
לופוחובה ששם נהרגו כל יהודי טיקוצי'ן ופשוט שם המקום העמיד את
שערותי. המקום חשוך וקר, וירד גשם זלעפות, ואז גיליתי פעם
ראשונה שבורות הירי, הם למעשה קברי אחים, זה פשוט הפחיד אותי
בטירוף, ושם ירדו לי כמה דמעות, עשינו עליהם קדיש וככה עברו
יומיים. היום השלישי, המקום הכי אותנטי, מיידנק, מחנה ענק
ומפחיד במראה, ראיתי שערות, משקפיים, אבל מה שהכי זיעזע אותי,
חוץ מהמקום עצמו, זה שראיתי נעל קטנה של ילד, כמו שיש לבן דודי
הקטן שהוא כ-5 אם אינני טועה, ושם פשוט בכיתי, ומכיוון שלא
התחברתי לקבוצה בה הייתי, העדפתי לא לספר, ולהפנים בתוכי.
המחנה האחרון היה המחנה הכי קשה, מחנה אושוויץ- בירקנאו,
באוושויץ I לא בכיתי, אך שהגענו לבירקנאו (אושוויץ II ) אחרי
סיפור על הילדים בבירקנאו, כמו שידוע לא היו ילדים בבירקנאו,
אך היו, לשם תצוגה, שחיו במשך 6 חודשים, ואז הוצאו להורג, אחרי
שעברנו את זה, המדריכה אמרה "יש לי שיר להשמיע לכם" והיא שמה
את "תשמור על העולם ילד", ופתאום יצאה ממני כזאת התפרקות של
בכי, בכי כמו שמעולם לא בכיתי, בכי על כאב של אנשים אחרים,
בבירקנאו, שמעתי את צעקות האנשים, אולי לא בפיזית, אבל רוחנית,
ראיתי את האנשים במוחי, ובכיתי, ובכיתי, איזה רבע שעה בכיתי
חזק, אח"כ היה לי כאב ראש, מהבכי, אבל עוד המשכתי לבכות כל
שהותי בבירקנאו, במיוחד במשך הטקס שלנו, לכל איש יש שם, ראיתי
אנשים עם יותר מ-50 שמות, והבנתי שבמשלחת שלנו חוסלו המון ועוד
המון שאנחנו לא מכירים בהם. בבירקנאו הדלקתי שני נרות נשמה,
למען שלא ישח שמם של הנרצחים בדם קר, בטקס זה כבר פשוט צרחנו
את התקווה כדי שכולם ידעו שאנחנו גאים במדינה שלנו, וגאים
בהיותנו יהודים.
הימים אחרי אוושויץ I ו II היו ימים קלילים יותר, זקופנה, עיר
תיירות, טיול בקראקוב, טיול בוורשה, וחזרה הביתה, החזרה הביתה
הייתה קשה. עזבתי את פולין בכמה הבטחות, להזכיר בערב פסח את
מרידת גטו ורשה, אשר התרחש ב-19 באפריל 1943, ואיתי לקחתי שם
של אדם אשר ניספה בכיכר השילוחות, האומשלנפלץ', ושמו כמו שלי,
דוויד.
כשנחתנו בארץ הרגשתי שמילאתי חובה של עצמי, להיות שם ולזכור
ולא לשכוח, ולא לתת למקרה כזה לחזור לעולם.
חזרה ארצה הייתה טובה, אני אוהב את ארצנו, ועד שאתם לא תעברו
את המסע לפולין, אתם לא תעריכו את המדינה שיש לכם בידיים בכבוד
הראוי לה, המדינה שלהם, הניספים, לא היה.

תיעוד קצר שלי מהמסע לפולין, נזכור ולא נשכח,
מה-6/10/2004 ועד ה-13/10/2004
דודו ניסים יא' 14 תיכון בן צבי, קריית אונו, ישראל.
נזכור ולא נשכח!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הידעת: בתאריך
21.7.98 נרשם
שיא כאשר עמנואל
כהן מפ"ת
כתב 543 סלוגנים
ברציפות.


(מתוך המחקר
המקיף והמלא על
הסלוגנים)


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/04 6:16
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דודי נסים

© 1998-2022 זכויות שמורות לבמה חדשה