א.
אנני יכולה עוד לחרז
חרוזים, לשורר
שירים.
כאב הידעה המפלח את ניצני יצירתי;
אין בי שירה,
אין בי משוררת,
רק כאב ומילים של
יסוריי הנשמה.


ב.
צפורניי חורצות את שמי בבשרך המת,
מקבר של מודעות אני
ששה לגדול,
מילים הן מילים,
ושירה היא כסות הנצח שלבש האלוהים על
פני.


ג.
תן בי רצון מדומה לקריעה משחררת,
אני בוכה את כאביי בדממת הודאה,
מי ישמע את קולי הצווח בשקט,
ללא תמורה
את שירת הנזכרים,
המתעוררים, היודעים, כי
אין עוד אחר מלבדך.



אוקטובר 2004