ספק נושמת כאן מרוב זיהום האוויר, והאדמה הזו היא רטובה, לחה.
כל כך הרבה לחות בארץ עם כל כך מעט גשם...
האדמה לא רטובה מגשם, הדם מחלחל לתוכה כל יום ויום...
מרוב האי שפיות השוררת כאן , ספק אם חיי הם חיים ואם עדיין
נותרתי שפויה.
מה הטעם בחיים אם הם לא חיים?
מה הטעם בחיוך אם הוא מלווה בפחד, כל יום מימי חיינו?
מה הטעם בנשיקת שלום אם היא גם תהיה נשיקת פרידה?
הפיצוץ הזה, שהרעיד את האדמה תחתיי, שביתר גופות, ששפך דמם.
הפיצוץ הזה, הרס משפחות, מילא אותן צער ויגון שלא יניחם עד יום
מותם.
ואני באוזניי שמעתי את הדם נשפך, שמעתי את כאב המשפחות, את
הצער, את הבכי.
ספק נשימה, ספק פעימה.
אני נושמת, מהם חיי? חיי הם ספק חיים... |
