החיים בממלכה הלא קטנה שלנו היו שלווים, הכל עבד כמו שצריך,
יחסית, והחיים היו מאושרים ומקובלים על כולם, ממלכה של אבירים
הממלכה שלנו, האוכלוסייה כולה סבבה סביב נושא האבירות, מגדלי
סוסים (עם עדיפות לסוסים לבנים), חרשי שריונות ונשק, מאמנים,
וכמובן, הרוב המוחץ, אבירים.
אבירי הממלכה שלנו, אציליים ומוכשרים, בילו את רוב זמנם בהצלת
נסיכות מממלכות שכנות, ובסתם ניסיונות לשפר את החיים בשביל
כולם, האבירים הגאים שלנו יצגו אותנו, הם היו הממלכה שלנו.

כך נעשו הדברים במשך שנים, וכך נעשו הדברים גם כשסיפורנו החל.
הסיפור שלנו מתחיל ביום אחד, לא ממש משנה איזה יום, יום ככל
הימים, מלכנו חסר המורא עסק בניהול ממלכה מצליחה למדי, ועולם
כמנהגו נהג, עד לאותו רגע, שללשכתו של המלך פרץ איכר מאחד
הישובים המרוחקים הארמון ששכן במרכז הממלכה, איכר בבגדים
מרופטים, שנראה כאילו ברח מביתו כל עוד נפשו בו, וכך הסתבר אכן
היה, מפלצת תקפה את הכפר שלו, יצור מחריד, אחד במינו, ערער את
יסודות הממלכה השלווה שלנו, החל להרוס את מה שעבדנו קשה
בשבילו, המלך שלח את מיטב אביריו להציל את הממלכה, אך הם לא
יכלו לה - "נראה כאילו היא יודעת הכל עלינו, את נקודות התורפה
שלנו, את השיטות שלנו, כאילו היא חיה בקרבנו מאה שנה".
כאילו היא חיה בקרבנו מאה שנה - המשפט הזה הדהד בראשו של
מלכנו, מאה שנה היא חלק מאתנו, רק לומדת אותנו, גדלה אתנו,
ומחכה לרגע שלנו.
ואולי היא אתנו מאז ומתמיד?
אולי היא תמיד הייתה שם, מחכה, אורבת?
אז למה עכשיו, למה לתקוף אותנו כעת?
מלכנו האדיר החליט ללכת לראות את המפלצת הזאת במו עיניו, למדוד
את כוחה, לא היה קשה לאתר אותה, ההרס היה מחריד.
ואז, כאשר המלך ופמלייתו הגיעו לפסגה של גבעה, הם ראו אותה,
עצומה ענקית ומחרידה, וככל שהיא זרעה יותר הרס כן היא גדלה.
מלכנו חסר המורא ורב הבינה ידע את הפתרון, וכיצד יש להיפטר
מהמפלצת:
"אנו זקוקים לקסמן של הנסיכות הכוהנות, אנשינו אינם בקיאים
בקסם, אנו זקוקים לעזרה חיצונית".
"מלכנו!" אמר יועצו האישי "אנחנו ביחסים טובים עם כמה
מהנסיכויות הקרובות, אני משוכנע שהן יסכימו לעזור לנו"
"כוחן לא יעזור, קסמן מעורב במתכות שלנו, אם לא הצלחנו לפגוע
בה עד כה, לא נצליח דווקא עכשיו, אנו זקוקים לקסם חדש, שונה,
קסם של ממלכה מרוחקת, לא ממלכה ספציפית, ממלכה חדשה".
כעת, כשהפתרון נמצא, חזרו המלך ופמלייתו לארמון, הם שלחו
אבירים למועצות רב ממלכתיות שונות, האבירים לא היו מיומנים
בכללי הטקס באירועים כאלו והרגישו עצמם לא במקום, גם גאוותם לא
עזרה להם במטרתם, למצוא ממלכה שתהיה להם לעזר כנגד המפלצת, והם
חזרו לביתם בבושת פנים פעם אחר פעם.

וכעת, עקב בושתם וגאוותם של אבירנו, של ממלכתנו עצמה, נשארתי
רק אני, נסוג לאט לאחור בעודי כותב שורות אלו במטרה לשלחן אל
הרוח כדי שאולי עוד נינצל, אני וממלכתי שמביטה אלי מבעד למרקם
הג'לי השקוף שמרכיב את המפלצת, אם המפלצת תיהרס, ממלכתי תשוב
לקדמותה, חזקה מתמיד, מוצלחת יותר עקב שיתוף פעולה מיוחד.
המפלצת אוכלת את ממלכתי מבפנים, אין בכוחי לעשות דבר, העזרה
צריכה לבוא מבחוץ.


...