מזכירתו של סג"ל: "משרדו של אראל סג"ל שלום, במה אוכל
לעזור?".
תומר: "את אראל סג"ל... בבקשה".
מזכירתו של סג"ל: "הוא בקו השני. אתה מעוניין שהוא יחזור אליך
מאוחר יותר, אני אקח ממך את הפרטים?".
תומר: "לא, לא, לא, עניין זה אינו יכול להידחות יותר. אני
אמתין על הקו".
מזכירתו של סג"ל: "אדוני, זה יוכל לקחת מעט זמן. תאמר לי מה
שמך והטל..."
תומר: "אמרתי שאני אמתין! סליחה, לא התכוונתי לצעוק פשוט עליי
לדבר עמו בהקדם האפשרי".
מזכירתו (לשעבר) של סג"ל: "זה בסדר, אני רגילה לצעקות. אני
אעביר את השיחה לקו שלו".
סוכן מיוחד לשעבר צ', שאתם יכולים לקרוא לו תומר, המתין על הקו
תוך זמזום שיר ישן שחבריו לעבודה (לשעבר) הדביקו אותו בו
לאחרונה: "one way ticket, one way ticket..."    
הוא התחיל להזיע, הרגיש שהאחיזה על השפופרת הולכת ומתהדקת בכדי
שזו לא תחליק לו מהיד. הוא ניגב את ידו השנייה במכנסיו והעביר
את השפופרת אליה. חצי שנה חיכה לרגע הזה.
הוא שמע רעשים בצד השני של הקו וקול כבד ועייף נשמע: "
כן!?!".
תומר: "אראל סג"ל?", שאל.
סג"ל: "נכון. ומי אדוני?". לא יום טוב לענות לטלפונים חשב
לעצמו אראל סג"ל, הוא החליט שכשיסיים את השיחה הזו יבקש ממלכה
המזכירה שלא תעביר לו טלפונים נוספים עד שיצא מהמשרד (הוא לא
ידע שברגעים אלה ממש מלכה אורזת את חפציה ומשאירה על שולחנה
מכתב התפטרות).
תומר: "בשביל העניין אתה יכול לקרוא לי... תומר, כך גם הקוראים
קוראים לי, אבל שיהיה ברור שזה הוא אינו שמי האמיתי".
סג"ל: "טוב... ומהו העניין?".
תומר: "אני סוכן מיוחד של השב"כ, אה... לשעבר עליי לציין,
ולפני כחצי שנה קרה מקרה חריג ביותר אצלנו שהציבור חייב לדעת.
שבועות שאני בורח מהאחראים  עליי מכיוון שאני היחיד ממי שהיה
נוכח שהרגיש את החובה המוסרית הזו לא לשתוק אלא שכולם ידעו".
סג"ל: "טוב תומר, בוא לא נהפוך אותך לקדוש מעונה. תקשיב, אני
נורא עסוק, יש לי דברים לעשות מפה עד לעיראק הכבושה ו... מה
השעה אצלך בכלל?"
תומר: "עשר ועשרה".      
סג"ל: "אתה רואה כמה אני עסוק, כבר אחרי עשר ועוד לא יצאתי
להפסקת צוהריים. יאללה, תעשה את זה קצר".
תומר: "מה אם אגיד לך, אראל סג"ל, שלפני כחצי שנה השב"כ
הישראלי תפס יצור מכוכב אחר? חיזר!".
סג"ל: "אני אגיד שהפסקת הצוהריים יכולה להמתין כמה דקות.
תמשיך".
תומר: "אתה זוכר שתפסו את יהודה לוי?"
סג"ל: "מה זאת אומרת תפסו?!? יהודה לוי מת! הוא נמעך למוות על
ידי אספסוף הומוגני של מעריצות כשיצא מסטימצקי אחרי שחתם
לקונים על ספרו החדש: "גם לי הייתה ילדות קשה"!
תומר: "זה מה ש ה ם רוצים שתדע". תמיד אהב להדגיש את המילה
'הם', היה בזה משהו מ'תיקים באפילה'. ובנוסף - סוף כל סוף,
אחרי בריחה מתמדת, איבוד כל חייו ה"נורמליים", לינה אצל הגרוש
הטרי של גרושתו, מי שהייתה אם בנו הרבה יותר מאביו, ניתנת
האפשרות לכפר על חטאיו. כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה זמן עבר,
חשב לעצמו, מאז שאכל קרואסון שוקולד טעים באמת.
סג"ל: "ומי זה ה ם ?"
תומר: "השב"כ, כמובן. השב"כ בשיתוף עם ידיעות אחרונות. זה הם
שחטפו את יהודה לוי וביימו את מותו".
סג"ל: "חכה שנייה, אתה רוצה להגיד לי שיהודה לוי הוא חיזר?!".
תומר: "ממש לא. סג"ל, תקשיב: לשב"כ נודע ממקורות חסויים שבשנות
השמונים נשלח לכדור- הארץ חיזר ושהוא הגיע כעת, כלומר לפני
כחצי שנה, לישראל".
סג"ל: "ומה קשור יהודה לוי לכל הסיפור? למה השב"כ ומי אמרת,
ידיעות אחרונות?! מעונינים בו?",
תומר: "החיזר נשלח לכדור- הארץ בכדי להחזיר את הזמן אחורה ולא
ה..."
סג"ל: "מה!? יש לו מכונת זמן?".
תומר: "לא להחזיר את הזמן מילולית אחורה, אלא לגרום לאנושות
לחזור לחיים עם הטבע, לפשטות. אין מספיק נשמה בעולם יותר:
הנוער מתקלקל בדרך אל העיר, המוסיקה ממוסחרת, הבגדים שהולכים
אתם כיום כאילו מיובאים מנאס"א, כולם צועדים על אותה דרך לא
דרך שאינה מובילה לשום מקום, הסמים מרוססים ו'הציבור מטומטם
ולכן הציבור משלם'. אנו הורסים את הכוכב שלנו ואת כל מי שעליו.
צריך להרים את הראש ולהתעורר. החיזר רצה בשינוי הזה יותר
מכולנו... והוא בכלל מכוכב אחר. מדינת ישראל, כשבראשה השב"כ,
כמובן לא יכלו לסרב לאמריקאים, כשחשפנו בפניהם שהוא אצלנו
בארץ, שנתפוס אותו ונמנע מזה לקרות".
סג"ל: "ויהודה?"
תומר: "יהודה לוי הוא ה'אחד'".
סג"ל: "ה"האחד" שיציל אותנו מאבדון?"
תומר: "לא, "האחד" שאפשר לוותר עליו במקרה והחיזר יהפוך להיות
אלים".
סג"ל: "ומה פתאום השב"כ משתף פעולה עם ידיעות אחרונות, חשבתי
שהם עובדים בשיתוף רק עם מגזין "לאישה"?".
תומר: "אתה מכיר את השבועון "ראש אחד" של ידיעות אחרונות? אתה
יודע, כמו "מעריב לנוער" רק כושל?".
סג"ל: "כן...".
תומר: "אז הסיבה העיקרית ש"ראש אחד" לא מצליח לשרוד בשוק
הילדים זה מכיוון שיהודה לוי לא מסכים להצטלם ולהתראיין אצלם
ולכ...".
סג"ל: "למה הוא לא מסכים? או ה- סכים ליתר דיוק".
תומר: "מסתבר שכשהוא היה קטן היה לו מנוי ל"ראש אחד" ואז הוא
עבר עם הוריו לגור בתל-אביב, והעיתונים היו עדיין מגיעים לביתו
הקודם בהרצליה. ידיעות אחרונות ספגו מכה קשה כשהוא הפך להיות
מוצר רווחי והם הסכימו לממן את פעולת החטיפה וביום מותו... רק
ככה יעל בר זוהר תוכל לחזור לאופנה".
סג"ל: "אז יהודה לוי נשלח בכדי לתפוס את החיזר ולהביאו לידי
השב"כ?"
תומר: "בערך- השב"כ הכריחו אותו לעשות זאת, הם איימו עליו".
סג"ל: "איך?"
תומר: "יפרסמו בתקשורת את תמונותיו לפני כל הניתוחים הפלסטיים
שהוא עבר".
סג"ל: "ניתוחים פלסטיים?! לעולם לא הייתי מאמין. זה נראה אמין
כל כך... הוא באמת בחור נאה ביותר. אבל... למה הוא הסכים לעבוד
בשיתוף עם ידיעות אחרונות?".
תומר: "התמונות?!"
סג"ל: "אההה, וואללה. שכחתי מהם לגמרי, נתקעתי על הניתוחים
הפלסטיים".
תומר: "סג"ל, תתרכז בבקשה. מה שאני מספר לך חייב לצאת לציבור.
אני מקריב את חיי בשביל זה".
סג"ל: "לא מבטיח שום דבר. תמשיך בסיפור. אז יהודה לוי הלך
לתפוס את החיזר, ואני מבין שהוא הצליח?!".
תומר: "כן, הוא הצליח להביא את החיזר לשב"כ אך הוא לא היה צריך
לעשות הרבה בשביל זה".
סג"ל: "למה, החיזר לא התנגד?".
תומר: "כשהבין החיזר שכל כך הרבה אנשים בכדור הארץ לא מעונינים
בו ובמה שהוא יכול לעשות למעננו, כדבריו, הוא הסכים להיכנע
לשלטונות".
סג"ל: "ומה עשו עם יהודה לוי לאחר שסיים את משימתו, הרי השב"כ
יודעים שיש סכנה שהוא יספר את מה שקרה?".
תומר: "הפנטו אותו. מחקו לו מהזיכרון את כל האירוע עם החיזר
והשתילו לו אישיות חדשה. קוראים לו עכשיו ניסים עזאני. וכהכרת
תודה לידיעות אחרונות על שיתוף הפעולה עמם, הפך השב"כ את שנאתו
ל"ראש אחד" ו"כיוון" אותה ל"מעריב לנוער".
סג"ל: "אז ניסים עזאני הזה מדגמן ל"ראש אחד" והוא בעצם יהודה
לוי?".
תומר: "ה י ה מדגמן. כמובן שעם שם מזרחי כבד כזה, כמו שנתנו
לו, הציבור לא התלהב, הוא נאלץ לעזוב את עולם הזוהר וראש אחד
פשט את הרגל ולקח יחד עמו את ידיעות אחרונות... כמו שבטח
שמעת?!".
סג"ל: "אכן. מאז שידיעות פשטו ת'רגל, אין לנו מתחרים והעסקים
פורחים. אז אתה בא להגיד לי שכל זה בזכות יהודה לוי?".
תומר: "לא, בגלל החיזר."
סג"ל: "וואללה. מה אתו באמת? לא הזכרת בכלל מה השב"כ עשו לו
אחרי שיהודה לוי תפס אותו".
תומר: "הוא לא תפס אותו! סיפרתי לך שלבסוף הוא נכנע והסכים
לבוא מרצונו".
מהקו של אראל סג"ל נשמעה פתאום טריקת דלת ורחש של מים.
תומר: "סג"ל, נכנסת עכשיו לשירותים?".
סג"ל: "הייתי חייב להשתין, גבר. מקווה שזה לא מפריע לך?!".
תומר: "זה דווקא כן מפריע לי".
סג"ל: "תתמודד. אז מה קרה עם החיזר?".
תומר: "החיזר הבין שבני האדם לעולם יישארו בבורותם, בעיניים
עצומות עד לכליה. דבר זה גרם לו לצער וייאוש והוא הובל למרתפי
שב"כ עמוק עמוק באדמה חלש בכדי להתנגד".
סג"ל: "אתה יכול לספר לי היכן הם המרתפים?".
תומר: "קבורים מתחת לכספומטים בלוד".
סג"ל: "פששש... גאוני. תסביר לי יותר טוב למה הוא לא התנגד
כשתפסו אותו?".
תומר: "הוא נלקח למרתפים לחקירה, כמו שרק השב"כ יודע לחקור,
ומב...".
סג"ל: "תקעו לו מקל של מטאטא בתחת, הא?"
תומר: "לא, השב"כ הפסיק עם השיטה הזו - השרתים התלוננו. אוף!
סג"ל, תפסיק להפריע לי כל הזמן כי באמת שאין לי מספיק ממנו
כרגע ואני רוצה להספיק לספר לך הכל". אנחה נשמעה ותומר המשיך:
"לחיזר יש את הכוח להנהיג, אך מבלי אנשים שילכו בדרכו ויסכימו
לתיקון אין לו סיבה להמשיך ולהישאר בכדור הארץ. ולכן, כשראה
שאין לשים תיקווה בבני-האדם והשב"כ השתכנע שאין הוא מהווה סכנה
חמורה ליחסים בין ישראל לארה"ב הברית, הוחלט שהוא ישוחרר
ויחזור לאן שממנו הגיע".
סג"ל: "ארה"ב הברית?"
תומר: "אופס, גיליתי לך את הסיסמה... אאאההה... לא חשוב, אני
כבר לא עובד שם". תומר ניסה לחזור לנושא ואולי עד לסוף השיחה
אראל סג"ל ישכח את פליטת הפה הזו: "אז בקיצור, הם נתנו לו מאה
שקלים במטבעות של אגורות - חשבו שהוא ייקח אותם אתו רחוק לחלל,
שלא יהיה עודף לאלה שקונים ב-  9.99...".
סג"ל: "הא?"
תומר: "זו הייתה טובה לבנק ישראל".
סג"ל: "אה. אבל זה שוקל מלא שק כזה. כמה מטבעות יש שם?! מאה
שקל כפול... אאא... מאה אגורות בכל שקל... מממ... ויש מאה
שק... לא משנה! אוף, אני כל כך רעב. תומר, זה עוד ארוך?".
תומר: "אוי. אז הם שיחררו אותו לחופשי ונתנו לו מאה שקלים ואת
הספר החדש של יהודה לוי ש...".
סג"ל: "זכרונו לברכה, החמוד הזה. תגיד, מה הצ' בכינוי שלך
בשב"כ מציינת?"
תומר: "סג"ל, אתה לא רציני ואני חש שאתה מנסה לעשות ממני צחוק
כשאני בא אליך בבקשת עזרה! אני חושב שאני אנסה שפנאי פלוס
יפרסמו את הסיפור שלי ואולי שם...".
סג"ל: "טוב, טוב, אני מצטער. נו, תומר אל תיקח קשה - אני סקרן
בנוגע לכל הפרטים. תמשיך בבקשה ותאמין לי שאני רושם כל מילה".
תומר: "בסדר. אז כמו שאמרתי, החי...".
סג"ל: "אבל קודם תגלה לי מה הכינוי שלך".
תומר: "אוי יוי יוי. צלופח, בסדר!? אפשר להמשיך?!"
סג"ל: "למה דווקא צלופח? היית חלקלק?"
תומר: "יכול להיות, אבל את הכינוי נתנו לי בגלל שקלטתי חשמל
סטטי בכמויות גדולות". צחקוקים נשמעו ברקע.
סג"ל לא שם לב והמשיך: "אז הם נתנו לחיזר, בנוסף, גם את הספר
החדש של  יהודה לוי?".
תומר: "כן, מן קמפיין שיווקי כזה".
סג"ל: "שמעתי שזה ספר ממש טוב - הוא אשכרה מספר לך את כל החיים
הקשים שעברו עליו בהרצליה - ההתעללות המינית שעברה פרחיה השכנה
ממול, תקרית האגוזים ביומולדת שלוש, אצ...".
תומר: "סג"ל!!! יבחוש בן שלולית, שתוק כבר! עיתונאי מסריח
שכמוך, תן לי לסיים".
סג"ל: "זה עוד ארוך?".
תומר: "אוף, החיזר יצא דרך הכספומטים לכיוון תחנת האוטובוס.
כנראה המשטרה בדיוק עשתה שם פשיטה, וכשהם ראו אותו, בולט כל כך
בנוף, מסתובב בצורה חשודה, הולך מושפל - תחשוב, כל עולמו
והסיבה היחידה לקיומו קרסו, כאילו נמחקו לעד... אתה עוקב
אחרי?".
סג"ל (עונה באיחור חשוד): "כן, כן, כל הזמן אני אתך".
תומר: "טוב, אז הם עצרו אותו באשמת אחזקה ושימוש לצרכים לא
אישיים. בתחנת המשטרה כנראה מישהו הלשין על תפיסתו לממשלת
ארה"ב, והם ביקשו את הסגרתו המיידית אליהם. לפני שליחתו לחו"ל,
השוטר יוסי החרים לו את שק המטבעות, ללא מילוי טופס ראיות,
והשוטר אורן, שבתו חגגה יום הולדת שש-עשרה, אסף את הספר מהפח
לאחר שבצוהריים השליך אותו לשם תוך הבעת לגלוג. אתה אתה עדיין
אתי?".
סג"ל: "אני כל כך אתך שתכף אני אצטרך וזלין".
תומר: "...במרתפים של הסי.איי.איי, שדרך אגב גם הם נמצאים מתחת
לכספומטים בלוד, הבינו, כמו הישראלים, שהחיזר מיואש ואינו
מהווה סכנה לאמריקאים והם שיחררו אותו. לא לפני שנתנו לו שק של
מאה דולר, במטבעות של סנטים, ואת המהדורה החדשה של 'גם לי
הייתה ילדות קשה' מאת יהודה לוי...".
סג"ל: "שמעתי שזה ספר טוב - הוא אשכרה מס...".
תומר: "סג"ל, שתוק!!! אוף! הוא פגש מלצרית מבת-ים, הם התחתנו
והיום הוא רואה-חשבון בחברת נפט גדולה. זהו! סוף הסיפור. עכשיו
אתה יכול להעיר כל מיני שטויות שיש לך להגיד. אתה תכתוב את זה?
סג"ל, אני מקריב את החיים שלי פה בשביל שזה יתפרסם".
סג"ל: "מה זאת אומרת 'קולט חשמל סטטי בכמויות גדולות'?".
טריקת טלפון.
סג"ל: "הלו? תומר?
        "טוב, נלך לאכול".

תומר: "אחי, הוא שיגע לי ת'מאמא. וואי".
איתי: "מה, 'תה לא חושב שהוא קנה ת'סיפור?"
תומר: "הבנאדם גזור לגמרי, 'תה לא מאמין. בוא נוריד עוד ראש
וננסה בערוץ 2".
איתי: "אצל מי בערוץ 2?".
תומר: "אאאההה... מיקי חיימוביץ'".
איתי: "כן! היא מאמינה להכל".