ארנון היה מסוג האנשים שאם תיתן להם אקדח ביד הוא ישר יתקע
לעצמו כדור בראש מבלי להסס על כך שנייה, הוא תמיד צחק על זה
שהוא הראשון מהחבר'ה שילך. 'אז יהיה אפשר לקחת לך ת'דיסקים?'
היינו צוחקים אתו חזרה. וכשנודע לנו שהוא שוב ניסה להתאבד
ושהפעם אשפזו אותו במחלקה פסיכיאטרית, המחשבה הראשונה שעלתה
לראש, לי לפחות, לא הייתה תדהמה אלא מדוע זה לא קרה קודם.

עלינו לקומה הרביעית ולחצנו על הזמזם שיפתחו את הדלת, וכשהגענו
לבקר אותו ראינו שהוא כבר התאקלם בין כל המשוגעים. 'שלומי, בוא
תכיר ת'חברים שלי,' הוא צעק לקצה השני של הפרוזדור לבחור ישיבה
צעיר שהגיע. כולו מתאמץ להזיז את גופו החיוור אך חיוך גדול
מרוח על פניו. 'אביצל'ה צינגל'ה, שלומייל'ה?' הוא פנה אלינו,
'רק אידיש הוא מבין, תן לי קצת להיות עם החברים שלי ואז אני
אקרע אותך בדיגר, טוב?'
יצאנו שלושתנו למרפסת של החדר שלו בשביל לעשן סיגריה ולדבר.
הדלקתי סיגריה וקמתי לבדוק אם הסורגים באמת חזקים כמו שהם
נראים. 'חבל לך על הזמן,' העיר ארנון, 'זה תקוע... חוש שרמוטה.
בוא'נה אל תשאלו, יש פה אחת שכל היום מגרדת את עצמה עם
פומפייה, נראה לי שהיא חושבת שהיא קליפת לימון או משהו כזה...'
אחרי שלוש סיגריות בערך היינו כבר במעלית בדרך לחניון.

חודשיים אחרי שהוא השתחרר הוא ניסה עוד פעם להתאבד, רק שהפעם
זה הצליח לו.    
ההלוויה הייתה בבוקר היום שאחרי, אנחנו מחינו ולא הגענו אליה
מכיוון שארנון רצה שישרפו את הגופה שלו ויפזרו אותה בערוגת
צמחי הקנאביס שלו. הוא לא רצה שיפצעו חלקת יער בשביל קבר
מיותר. ההורים והמשפחה לא הסכימו לשמוע דברים כאלה.
'אתה חייב להבין אותם,' הצדיקה אותם אלה כשבאנו לבקר אותו
בלילה הראשון שלו בבית הקברות, 'אנשים חייבים מקום ספציפי
ומוגדר שבו הם יכולים להתאבל ולהוציא את הכאב שמצטבר להם עם
הזמן.'
'שילכו לפסיכולוג... כמוני!' גנח טוקאתלי, 'בכל אופן, תראו כמה
אבנים כבר הספיקו לשים עליו, הופכים אותו לרוג'ום. ארנון שלי,
רוג'ום. הההאאא... איך נפלו גיבורים.'
'אני מקווה שהבאת איתך קונדום, טוקאתלי,' היא דחפה אותו הצידה,
'כי אתה מזיין לי ת'שכל אז לפחות שזה יהיה בטוח.'
'חחח... תעזבי אותו, מסכן, הילד מתאבל. קחי שאכטה.' העברתי לה
את הג'וינט. 'אביצל'ה צינגל'ה, שלומייל'ה, אה חבר'ה?!' חייכה
אלה חיוך עצוב ולקחה שאכטה, 'שאכטה אחת לי, שאכטה אחת לארנון,
אחת לי, אחת לארנון...'
'אז אתם שומעים,' טוקאתלי התחיל לדבר, 'הכרתי מישהי...' למרות
שהוא ראה שאנחנו ממש לא מביעים התעניינות הוא המשיך לדבר
לעצמו: 'היא גרה בפסגה... איזו כוסית, חבל על הזמן... שיער
שחור... מתולתל. קוראים לה זונדה ואי...'
'זונדה?!?' אני ואלה קפצנו שנינו.
'מה, היא גרמניה?! איזה מין שם זה זונדה? מי, לעזאזל, יקרא
לילדה שלו "זונדה"?' התחלתי לרדת על החברה של טוקאתלי.
'היא לא החברה שלי...עדיין,' הוא הדגיש, 'בכל אופן, אימא שלה
הייתה אנורקסית או משהו כזה, לא כל כך הבנתי...'
'עוד אחת מהחברות הדימיוניות שלך, טוקאתלי?!' העירה אלה.
'כן,' הוספתי לחמם את האווירה, 'אימא אנורקסית עאלק... טמבל.
תעשן, סתום ת'דפיקות.'
'תראו,' אלה הפנתה את תשומת לבנו אליה, 'על הקבר ההוא אין בכלל
אבנים, כנראה אף אחד לא אוהב אותו. אני אשים לו אבן.' והיא
באמת הלכה לשם.
'למה לא שמת לו אבן בסוף?' שאלתי אותה כשהיא חזרה.
'אני לא אוהבת את מי שקבור שם,' אמרה בעצבות ילדותית תוך משיכת
כתפיים.
'למה, מי קבור שם, אלה?' התקרבתי אליה וליטפתי את ירכה.
'עוד קבר מיותר.'
'מי?' לחצתי עליה.
'בוא תראה בעצמך,' היא נעמדה ומשכה אותי אתה. 'תכף חוזרים,
טוקאתלי.'
הוא המשיך לשבת שם עם הג'וינט ולבהות במצבה של ארנון והגיב
בהרמת יד טיפשית.
נעמדנו מול המצבה ולא האמנתי למראה עיניי. לעולם לא הייתי מעלה
על דעתי שיקברו אותו כאן. 'זה מי שאני חושב שאני חושב?' שאלתי
את אלה בשביל להיות בטוח שזה באמת הוא.
היא הידקה את האחיזה בידי, קירבה אותי אליה ונשקה על שפתיי,
מוציאה את כל הדמעות בנשיקה. 'מפה האנושות יכולה רק להשתפר,'
לחשה לי.
חזרנו אל טוקאתלי וארנון.
'מה עשיתם שם כל כך הרבה זמן?' דרש טוקאתלי לדעת כשראה אותנו
הולכים מחובקים.
'מה א ת ה עשית פ ה כל כך הרבה זמן?' ניסיתי לשנות את הנושא.
'אני לא אוהב את מה שכתבו לו על המצבה.' אמר, ולא שם לב
ששיניתי את הנושא.
'מה כבר עשתה לך המצבה?' אלה לא הייתה במצב רוח לטוקאתלי עכשיו
אך בכל זאת ניסתה להסתיר את זה וזרמה איתו, 'מצבה חדשה,
הציפורים עוד לא הספיקו לחרבן עליה.'
'כתוב כאן: "ארנון, גוזל קטן שנפל מהקן מוקדם מדי," ולדעתי זו
האטימות של ההורים שלו שבחרה לכתוב את זה.'
'ומה אתה היית כותב אם היו שואלים אותך?' שאלתי אותו תוך שאני
חוטף לו את הג'וינט שהחזיק ביד. 'זה חדש,' אני בוחן, 'כמה כבר
הספקת לעשן כשלא היינו פה?'
'הפסקתי לספור מתישהו אבל יש עוד, אל תדאג. בכל אופן... אני
הייתי כותב: "ארנון, ככל שהתעלה כך נראה קטן יותר לאלה שלא
יודעים לעוף."'
'בוא'נה, טוקאתלייי...' התלהבתי, 'הבאת אותה בפילוסופיה כמו
שאומרים. שלך אורגינל?'
'שלי, שלי,' חייך בגאווה ופנה אל המצבה וניסה לדמיין באיזה סוג
כתב הוא היה משתמש.
אלה לקחה אותי טיפה הצידה ולחשה לי שזה בכלל לא משפט שלו אלא
של ניטשה ושהיא הקריאה לו אותו שבוע שעבר וטוקאתלי המסטול הזה
בכלל לא זוכר את זה.
'לא נורא,' נתתי בו מבט ואמרתי, 'הילד מתאבל.'
'טוקאתלי!' קראתי אליו בעוד אנו מתקרבים ומתיישבים לידו,
'תגיד, יש משהו לאכול? לא, הא?! ולשתות יש? רק פפסי?!? מי,
לעזאזל, הביא פפסי? אלה?! עלייך לא הייתי מאמין.'
'מה,' היתממה לגמרי, 'זה טעים. לא? טוב, מה 'כפת לי. אני אוהבת
את זה.'
'לחיי ארנון ושאר הקברים המיותרים,' בירכתי ובלית ברירה לגמתי
קלות מהשפריץ גיהינום הזה והתחלתי לספר: 'אתם יודעים, עד לפני
שנתיים חייתי באשליה ש... נכון, בסדרות המצוירות, היה פרופסור
משוגע כזה ותמיד היה לו חבר, מין ילד קטן מעצבן?!'
'נו?' זירז אותי טוקאתלי.
'שתוק!' גערתי בו. 'אז הפרופסור כל הזמן אמר לחבר הקטין שלו:
'בוא תראה את המצאתי האחרונה,' ולא הבנתי למה זאת המצאתו
האחרונה. הוא מדען טוב, יש לו אחלה דברים, הוא צריך להמשיך
להמציא. אז בקיצור... לקח לי זמן להבין למה הוא התכוון.'
שקט. סיימתי את דברי ושלושתנו דממנו. במבט לאחור נראה לי שפשוט
חיכינו לשמוע מה לארנון יש להגיד על זה כי תמיד יש לו הערות
מציקות כאלה על סיפורים של אחרים. הוא לא דיבר, או שלפחות לא
הצלחנו לשמוע אותו.
'מי אתם חושבים ילך אחריו?' פיזרה אלה את שאלתה אל האוויר ובכך
הפיגה את הדממה.
התמתחתי לאחור. 'בטוח לא טוקאתלי, הוא טמבל מדי בשביל להתאבד,'
השבתי אל האוויר.
'כן...' התמתח טוקאתלי גם כן לידי על הקבר וצחקק לעצמו, 'בשביל
מה לי למות, כל עוד יש שאכטות אני מרוצה,' אמר ולקח שאכטה
טובה.
'טוקאתלי, איזה ריאות פלדה יש 'ך. פפפששש...' התפלאה אלה.
טוקאתלי הנהן בהסכמה.
'אבל 'תה יודע,' המשיכה אלה, 'גם ריאות פלדה מעלות חלודה.'
'וואללה, גם ניטשה?' שאלתי אותה, בינתיים טוקאתלי העביר לי את
הג'וינט.
'דווקא זה לא, זה מהמגירה. אני הולכת להשתין,' אמרה והלכה.

'אתה יודע מה אני שונא בארנון?!' פניתי לטוקאתלי שהיה עם הגב
אלי כשווידאתי שאלה רחוקה מספיק שלא תשמע מה שאני עומד להגיד.
'היי, מה אתה עושה שם?' סובבתי אותו אלי, 'מ ה  ז ה ?!? אתה
אוכל אגוזי בסתר?! איזה מניאק אתה טוקאתלי, וואי, וואי,
וואי...' התאכזבתי ממנו, 'אני באמת מאוכזב ממך, כ כ ה לאכול
לבד?! נכון, רף הציפיות שלי ממך לא גבוה כל כך אבל,
פפפששש...'
'מה?!' היתמם טוקאתלי, 'היה רק אחד, איזו ברירה הייתה לי.'
עצב נפל עלי. החזקתי את ראשי ביד אחת והתחלתי לבכות. טוקאתלי
התקרב, שם ידו על גבי והחל לשיר.
אחרי ארנון, אני שונא שבנים נוגעים בי.