יומו של נתנאל לא הסתיים עם שקיעת השמש, לפניו עוד נסיעה ארוכה
הביתה. בדרך הוא עצר לבקר את אחותו ובנה הפעוט שנולד לפני
שלושה שבועות וזאת היא הפעם הראשונה שבה זוכה נתנאל לפגוש את
אחיינו החדש. הביקור הקצרצר שהבטיח לעצמו בעת שדפק על דלת
אחותו התמשך עד אחת-עשרה בלילה, וזאת בגלל שבעלה של אחותו ביקש
מנתנאל שיעזור לו עם סידור המחסן. ואז עם תיקון הסטרטר של
האוטו ולהרכיב את הארון החדש שהם קנו, ואז לצבוע אותו ("כדי
שיראה ישן"). נתנאל עזב משם מזיע, כולו כעס וזלזול על
הלא-יוצלח הזה שאחותו התחתנה אתו וכעס וזלזול על אחותו,
שהתחתנה עם הלא-יוצלח הזה. כשחזר לתוך תחום הקו הירוק יכל שוב
לנסוע במהירות המותרת ולבו נרגע אט אט. "אני לא רואה את עצמי
שב ומבקר אותה בזמן הקרוב, מזל שראש השנה רק בעוד כמה חודשים",
חשב לעצמו נתנאל תוך שהוא מחפש תחנה ברדיו שתשאיר אותו ער.
נסיעה ארוכה היא עד לאילת, חייב להיות ערני. בכל התחנות
משמיעים שירי ארץ-ישראל ישנים, יפה ירקוני נפטרה היום. בין
השטויות הפזורות לו באוטו הוא מצא קסטה של 'דמיון מודרך' ונזכר
בבחור המוזר שנתן לו אותה. הוא הכניס אותה לתוך הטייפ והקשיב
לקול הגברי מדבר אליו.
הוא הוריד את העניבה המשובצת שלבש לימים מיוחדים כמו היום,
כשנפגש עם השלוחה היפנית של החברה, והתעצבן על עצמו על כך שלא
חשב להוריד אותה מוקדם יותר. היה חם בצורה לא אופיינית לעונה
והקירור במכונית לא עבד, גם על כך התעצבן נתנאל, וזאת משום
שרצה כבר אתמול לקחת את המכונית לתיקון אך אשתו העדיפה שיסעו
לבקר חברה שלה שחזרה משייט תענוגות לפנויים-פנויות. שנא נתנאל
את חברתה של אשתו, גם את אשתו העקרה כבר לא אהב כמו פעם, אך
יותר מכל שנא את הנסיעות הארוכות האלה, בלילה, לבד, שבהן
מתקיים השקט הזה שמאפשר לו להסתכל רגע על חייו ולהתעצב. לא,
הוא בהחלט לא מאושר.
מחשבותיו נדדו ורק כאשר הוא עבר את באר-שבע שם לב היכן הוא
נמצא ושעוד רבה הדרך. ניסה לשיר לעצמו, להעביר את הזמן, אך
מסיבה לא מוסברת לא הצליח להיזכר בשום שיר מתחילתו ועד סופו.
גם זה עיצבן אותו.
לפני שעבר את צומת רמת-חובב הוא הבחין בטרמפיסט שעמד בצומת
והחליט לעצור לו, שיהיה מישהו שישמור עליו ער. מקרוב ראה שזוהי
בחורה צעירה, תהה מה מעשיה כאן בשעה כה מאוחרת של היום, כה
מוקדמת של מחר.
הוא עצר לידה, לחץ על הכפתור לידו ופתח את החלון, היא התכופפה
ושילבה ידיה על הדלת ושאלה לאן הוא נוסע. כשנתנאל הצליח להתמקד
בפניה הוא זיהה משהו מוכר אך לא ידע בדיוק מהו. פניה קרנו זיו
ילדותי ותמים, תלתלים ארוכים כיסו את צווארה והחליקו על חולצתה
הלבנה, עיניה היו ירוקות וחדות, קולה רך וערב. נתנאל הוקסם
מיופייה. הוא השיב: "אני מגיע לאילת".
"לא נורא", היא אמרה תוך שהיא פותחת את הדלת ומתיישבת לצד
הנהג, "נתקן גם את זה". הם נסעו משם.
נתנאל הרגיש עקצוצים קלים בצווארו לנוכח זאת היושבת לידו אך
עייפותו גברה על כל רצון לפתוח בשיחה עמה. מבטו אדיש וממוקד
בכביש. עיניה עקבו אחריו - שפת גופו, לבושו, השטויות הפזורות
סביבה, הקסטה המתנגנת ברקע. שקטה התבוננה בו ואז אמרה, כמעט
בלחישה: "אין בחיים אשר יהא ראוי להתרגשויותיך, ואף אנחה לא
שווה אדמה. שממון וצער הווייתנו, וכלום זולת רפש העולם.
הרגע!". היא הסיטה את מבטה אל הנשקף מחלונה ושוב שקטה. שערה
המתולתל התפזר ברוח החמה וכיסה את פניה המחויכות. הוא סובב את
ראשו והביט בה שניות רבות ללא משים אל הכביש, לפתע נבהל והחזיר
את המכונית למרכז נתיבה. "קראתי את זה איפה שהוא", אמרה מבלי
לסובב אליו את ראשה ושוב שתיקה... "אפשר לעשן באוטו?".
"כן", ענה לה נתנאל ומשך החוצה את המאפרה, החזיר את ידו על
ההגה, הרהר לעצמו ואז שאל: "למה אמרת את מה שאמרת?".
היא הדליקה סיגריה, לקחה שאיפה עמוקה. עיניו של נתנאל נדדו
לכיוון חזה המתרומם ומרים עמו מתלתלי ראשה. היא עצמה עיניה,
הוציאה את העשן מתוכה החוצה כאילו משחררת אותו אל הטבע וענתה
לו: "כי אני מזהה את המערבולת הנושמת וחיה בתוך האוקיינוס המת
בנפשך". עיניה הירוקות תרו אחר עיניו וכשנפגשו אלה באלה חייכה
אליו ומשכה בכתפיה. נתנאל ידע בדיוק על מה היא מדברת, הוא חושב
על כך כבר שבועות רבים אך... מהיכן היא יודעת? ומה זה לעזאזל
הריח הזה?! זה לא טבק רגיל.
"מרגע זה ואילך, נתנאל, הכל הולך להשתנות".
נתנאל הביט בה המום, מהיכן היא יודעת את שמו? טיפת זיעה החלה
להצטבר בזוית מצחו. הוא חטף לה מהיד את הסיגריה והשליך אותה
מהרכב. "היי, אתה מלכלך את הסביבה!", צעקה עליו, "לא
מתאי...".
הוא עצר את הרכב בצד הכביש וכיבה את המנוע. דממה. "מאיפה את
יודעת איך קוראים לי?!", שאל בטון כבד תוך שהוא חותך את דבריה.
היא ענתה לו ללא מילים - הביטה בו בעיניה הירוקות עמוק לתוך
נשמתו, הוא שקע לתוך עיניה שניות רבות ושאל ברכות: "אני מכיר
אותך, נכון?! אני לא יודע מאיפה אבל... אני מכיר אותך. מי
את?".
"עד הבוקר תדע את כל התשובות שלבך מבקש, נתנאל, אבל אתה צריך
לסמוך עלי. אתה סומך עלי?".
כל איבר בגופו אמר כן: שיערות ידיו המזדקרות, עורו המצטמרר,
עיניו המזהות משהו מוכר בתוך המסתורין, לבו הדופק בחוזקה...
טיפת הזיעה שכבר לא נמצאת במצח. "כן", ענה.
"יופי", חייכה, "בוא נמשיך לנסוע, עוד מעט מגיעים".
"מגיעים לאן?", שאל.
"תדע כשנגיע, חבל על המילים".
נתנאל הניע את המכונית והם המשיכו משם בשתיקה. פרץ אדרנלין
הציף את עורקיו כשיטפון ועייפותו כאילו שלא הייתה, הכל כמו שט
על מים ונסחף עם זרם, עם חלום לא שלו. היא הושיטה את ידה
ושילבה אצבעותיה באצבעות ידו הימנית הנחה על ירכו והפנתה את
מבטה אל הנוף. חיוכה השלו חשף את גומות החן בלחייה שלא נראו עד
עתה. הוא הוריד מבטו אל זוג הידיים האוחזות זו בזו, התמקד על
ידה נטולת כל פגם. הוא החזיר את עיניו אל הכביש והדק מעט את
האחיזה בידה. לא ידע מדוע, אך אמונו המלא היה נתון לה.
דקות אחדות אחרי שחלפו על פני צומת הנגב היא אמרה לו לרדת
מהכביש אל שביל אפר. מכוניות רבות היו על השביל וכולן נסעו
לאותו כיוון כמוהם. הרים גבוהים נשאו רום מעליהם ומכסים בכיפת
כוכבים כמו מגוננים עליהם מדמדומי העולם שבחוץ.
"מי הם כל אלה במכוניות?", שאל.
"אנשים כמוך".
"היכן אנחנו?", שאל כמעט בלחישה כשעיניו לא מפסיקות להביט על
השביל, מנווט בין הבורות והאבנים.
"זוהי הדרך אל הר צבוע, מקום קדוש לרבים מאתנו", סובבה את ראשה
אליו, "זהו, נתנאל, מקום הולדתך".
שקט מסביב, רק רעש האבנים הנמחצות תחת גלגלי המכוניות... ולבו
של נתנאל, שנדמה היה לו שכל המתקרב יוכל לשמוע את פעימותיו.
הוא הסתכל אחורה בראשו, שיחזר את אירועי היום: מההשכמה המוקדמת
ונסיעה ארוכה צפונה, הפגישה שתקבע את עתידו בחברה, הביקור
המתמשך אצל אחותו בהתנחלות, בעלה, התשישות בדרך חזרה
והטרמפיסטית, שאת שמה הוא אפילו איננו יודע. ופתאום הוא מוצא
את עצמו מוכן שהיא תוביל אותו לאמצע המדבר ומספרת לו ששם הוא
נולד. "נתנאל", חשב לעצמו, "מי אתה באמת? .
הוא לא שאל יותר שאלות, ושיירת המכוניות שנוצרה עלתה בדרך
המתפתלת במעלה ההר כמו חוליות הקשורות זו לזו וביחד יוצרות גוף
חי ונושם. בצדי השביל שועלים ותנים, צבאים וצבים, ינשופי הלילה
וזוחלי הדמדומים עמדו מלכת, מבטיהם הופנו כולם אל השיירה.
ידעו הם את פשר המראה החריג הזה בביתם ושמחו לארח אנשים אלה
ביומם המיוחד.
הם הגיעו לפסגת ההר. עיניו של נתנאל נפקחו בתדהמה - אור גדול
נפרס על פני הפסגה המישורית , אור הבוקע ממאות נרות, אולי אף
אלפים, מפוזרים בבודדים ובקבוצות וכולם יחד יוצרים מרבד אחיד,
הילה גדולה אופפת אותם. הוא הבחין בבמה גבוהה בשפת המצוק
שמסביבה מתחילים להתקבץ אנשים, זוגות, זוגות הם יצאו ממכוניתם
וצעדו לעבר הבמה. גם הוא החנה את הרכב.
"בוא", אמרה לו בחיוך רחב.
"מה יהיה שם?", שאל.
"את כל התשובות לשאלות שאי פעם יהיו לך, בוא".
היא החזיקה לו את היד תוך שהם צעדו לכיוון הבמה. מדי פעם ליטפה
את זרועו והשעינה את ראשה עליו. "סמוך עלי, נתנאל, לעולם לא
אתן שתפגע", לחשה באוזנו.
הם הגיעו ונעמדו מול הבמה. חלפו מספר דקות ועוד אנשים התאספו
עד שכל הרחבה התמלאה אנשים. לפתע נשמע קול רעם גדול, כולם הפנו
את מבטם בבהלה - איש קטן ורזה הכה עם פטיש בגונג גדול, שליד
אותו איש נראה אפילו גדול יותר.
"אני צריכה להשאיר אותך כעת לבדך", אמרה לו בהשמע הגונג.
"אבל... לא. את לא יכולה להשאיר אותי לבד".
"אל תדאג, אני אביט עליך לכל אורך הזמן". היא שיחררה את האחיזה
מידו ויצאה מחוץ לרחבה. נתנאל הבחין שאנשים נוספים גם כן
נפרדים מהאדם שאתם, וכולם הסתדרו במעגל גדול סביב נתנאל ושאר
האנשים. הנרות כולם כבו בפרט אלה אשר ירוקת העיניים וחבריה
החזיקו בידיהם, דבר אשר יצר תחושה של הקטנת המרחב, התמקדות
בקרוב, בבמה.
שוב נשמע רעם הגונג, הדהד ומילא את החלל. אדם עלה לבמה -
מלבושו לבן, את פניו כיסה זקן אפור, על צווארו תלויה שרשרת
העשויה, ממה שנראה לנתנאל, בלוטים מצמח מדברי כלשהו, סנדלים
שזורים מקש לכפות רגליו, שיערו האפור והארוך אסוף וגולש על שתי
כתפיו מלפנים.
בידיים צנועות החל לדבר: "אחיי, שווים לי, כל כך הרבה זמן
המתנתי ליום הזה. ברוכים הבאים".
נתנאל הרגיש צמרמורת גדולה בכל גופו לשמע קולו של הזקן, קול
שמחד טומן בחובו כוח רב אך מאידך עדין ורך. הוא ידע שזאת אינה
הפעם הראשונה שבה הוא שומע את קולו של הזקן ואולי אף את
מראהו.
האיש בלבן המשיך בדבריו: "בני האדם בהתפתחותם יצרו תרבות אשר
מגדלת ומטפחת דור של סריסים שמשמש משמר להרמונה הגדול של אותה
תרבות עצמה.
"ה ג או לה... תבוא מכם. הנכם אלו אשר ניחנו ביכולת ההתבוננות
הפנימית, אשר רגישים למכאובי העולם כמו היו הם שלכם. מגרש
משחקים הוא העולם ובשבילכם מעמסה כבדה שכרוכה במלחמה מתמדת
נגד ה'אני' שלכם - מכנה משותף הוא לכולכם, אחיי".
לדבריו כולם הסתכלו סביבם, מנסים לבחון מעט את אופי הקהל שבו
הם נמצאים: כולם היו בסביבות שנות העשרים המאוחרות לחייהם,
גברים ונשים כאחד, אנשים לבושים חליפות ואלה הלבושים סרבלי
עבודה, ארוכי שיער וקירחים, חילונים ודתיים... ונתנאל, שלא ידע
להיכן לשייך את עצמו בין כל סוגי האנשים.
הוא המשיך: "אבולוציה!...", אמר כמעט בלחישה בקולו החודר.
"האם החזק באמת שורד?! או שהחוזק הוא דווקא אצל אלה אשר בוחרים
שלא לשרוד, בוחרים לא להיות שותפים ולא להיחשב כשותפים בעיניי
זה שמסתכל, מי שזה לא יהיה...", הוא החל להשתעל. אחד מהעוזרים
שעמדו לידו ניגש לתמוך בו בעמידתו. מכופף, שיערו נפל וכיסה את
פניו. השיעול פסק. הוא מילא את כל גופו בנשימת אוויר והתרומם
זקוף תוך שהוא זורק את שיערותיו אחורנית וחושף זוג עיניים
מבריקות, מלאות אנרגיית נעורים וחיוך שבע רצון.
"... הנכם צאצאים לאנשים שאותם בחרה האבולוציה וקידמה אותם צעד
אחד נוסף בהתפתחות המין האנושי: יכולות לחוש את האחר, לגעת
באדמה ולשמוע אותה זועקת מייסורים, לשבור את חומות המחשבה,
לדלג מעל חוקי האגו, טלפתיה, חזיונות, טוהר מידות, נפש צלולה,
יושר ותום.
"שנים רבות נדדתי בחיפושים אחריהם ולבסוף נאספו הם לכאן, להר
צבוע... ללדת אתכם. הם הפקידו אתכם אצל משפחות ספציפיות
והתפזרו במדינות שונות בעולם בחיפושים אחר דומיהם ובהתחלת
איזשהו תהליך שינוי. עקבנו בהשגחה אך ללא התערבות אחר תהליך
גדילתכם וכעת... חזרתם הביתה. הנכם האנשים הנעלים ביותר בכדור
הארץ. תמיד ידעתם את זה, עמוק בפנים - מן הרגשה מוזרה מבעבעת
שם בתוכו, כוחות כה רבים הנחבאים עמוק מדגדגים באף ועומדים
לצאת.
"אני לא אשקר לכם: מספרכם בעבר היה רב בהרבה מאשר אתם כעת -
היו מקרים רבים של התאבדויות בקרבכם...", הוא נאנח, "...לא קל
לחוות את העולם מנקודת מבט כה צלולה כשלכם, אני מניח, ורובכם
אט אט מרים ידיים ומעדיף ליטול את חייו ולהפסיק להתקיים מאשר
ללמוד כיצד להשתמש בכוחות אלה לטובת הכלל.
"נכון, עד לרגע שבו מושגת שליטה מלאה ביכולות שלכם אתם עוברים
חיים של סבל, כאב ואכזבה אך מאותו רגע והלאה אתם הופכים ל...,
ל...", עיניו נצצו בהתלהמות, "...לכל יכולים! בני האדם, בעלי
החיים, העולם הגשמי והעולם הרוחני. הכל... בידיכם: לעיצובכם
ולבנייתכם.
"נועדתם לקדם את כולנו אל עבר עתיד נקי יותר, זאת היא
האבולוציה - למשוך לכיוון מותאם יותר ומתאים יותר. אנא, אזרו
את הכוח להמשיך את המסע שהוריכם התחילו, השינוי באמת יכול
להתרחש. האמינו!
"כעת, אתם מוזמנים לחזור אל האדם שהביא אתכם לכאן והוא או
היא יענו על כל שאלותיכם...", בחיוך ילדותי בפנים עייפות הוא
אמר מילים אחרונות: "ואני בטוח שיש הרבה שאלות. אינכם לבד,
אחיי. קחו ברצינות את מה שצריך ותצחקו על השאר", וירד מהבמה.
שניות רבות עמדו האנשים בקהל ללא תנועה, מבטם מופנה לכיוונים
שונים. היו שהביטו על גבו של זה שמולם, כאלה שנגעו בעצמם, מי
בשביל לוודא שזה הוא אינו חלום ומי שביקש לחפש את כוחותיהם
באיברי גופם, הרבה הסתכלו בארנקם שיזכיר להם מי הם, מעטים
הסתכלו אל השמיים השחורים של המדבר. נתנאל ישב על הקרקע ובכה.
הקהל התפזר לגמרי לאחר זמן מה. האישה בעלת העיניים הירוקות
ניגשה אל נתנאל, שעוד ישב כשידיו מכסות את פניו, והניחה את ידה
על כתפו.
"נתנאל", אמרה, "בוא אתי?!"
קולה הרגיע אותו, בכלל שכח ממנה לגמרי בעקבות כל המתרחש. הוא
לקח את ידה וקם על רגליו. היא ניגבה את פניו עם מטפחת ומשסיימה
משכה אותו מהבמה, כולה קורנת, חיוך רחב על שפתיה.
"זה באמת קורה?", שאל נתנאל, נגרר מאחור, מנסה ללכת בין
האבנים.
הם עצרו.
היא הצמידה את לחייה אל לחיו ולחשה לו: "אתה רואה את נקודת
האור על הגבעה ההיא?", הצביעה אל האופק.
"כן", ענה נתנאל בהיסוס.
"אסור לדבר עד שנגיע לשם".
"רגע, אבל מה אם..."
"ששש....", סגרה את פיו באצבעה, "אסור".
היא החלה לצעוד והידיים נמתחו ולנתנאל לא הייתה ברירה אלא ללכת
עמה, בשתיקה.
בפסגת הגבעה דלקה מדורה קטנה. היא הושיבה אותו על מחצלת
שהייתה פרוסה ליד המדורה. הפיות שתקו, רק העיניים דיברו. ואז
היא דיברה: "מכל השאלות שהיו לך עד כה, עוד לא שאלת איך קוראים
לי?!".
"אבל אני כבר יודע את שמך, אז בשביל מה לשאול?!", ענה נתנאל
בחיוך מעייף.
"באמת!?", היא חשבה שהוא משחק אתה, "ומהו?".
נתנאל נשען מעט קדימה, קירב את עיניו אל עיניה, החזיק את ידה
בשתי כפות ידיו והשיב לה: "שמך הוא תמר... ואת אחותי".
היא הביטה לתוך עיניו והחלה לבכות. הוא תפס את גופה וחיבק אותה
כמו שלא חיבק אף אדם אחר מימיו.
"הם אמרו שלא תזכור", מלמלה לתוך חולצתו, " ...אבל אני ידעתי
שכן".
"הכל חזר אלי פתאום כשעלינו לגבעה, כנראה פתחת איזה חדר בראשי
שהיה נעול עד עכשיו כשהנחת את אצבעך על פי.
"אני זוכר שהייתי פה בעבר... אתך. בעצם נולדנו כאן ביחד. אימנו
החזיקה את שנינו, אני בכיתי ואת, כמו מקודם, הנחת את אצבעך על
פי. שני תינוקות טהורים בעולם כל כך מזוהם".
"טהורים יותר ממה שאתה חושב", היא החזיקה את כתפיו ואמרה,
"שמעת את דבריו של אלן, זה שעמד על הבמה - יש בך יותר ממה שאתה
חושב. עכשיו, שכולנו ביחד, הכוח הרבה יותר גדול. ואם ר..."
"איך את יודעת כל כך הרבה על מה שקורה פה!?", הוא קטע את
דבריה, "אני מתכוון, אם את היית אתם ואני נשלחתי למשפחה מאמצת,
שלא סיפרה לי על כך כלום, זאת אומרת שגדלת עם אמנו
הביולוגית?",
"כן", היא השפילה מבטה.
"ואותי שלחו לאימוץ, למה?!"
היא הדליקה סיגריה ששלפה מאחורי אוזנה וענתה: "כל המבורכים
נולדים מסיבה לא ברורה, כתאומים. הם משאירים אחד אתם שידע את
יכולתו ו'מוסרים' את השני שידע את העולם. אני אומרת מוסרת אבל
זה לתקופה מסוימת בלבד ואז מוחזרים אלינו. הם מוסרים את מי
שיוצא ראשון מהרחם, מכיוון שהם טוענים שזה מעיד על אופי חזק
יותר ויכולת להתמודד עם קשיים בצורה טובה יותר מאשר התאום
השני.
"אמנו נהרגה בגיל מוקדם מאוד, נתנאל, גם אני לא הכרתי אותה
ממש. רק מסיפורים של החברים הבוגרים. מספרים שהיא הייתה
בדיכאון במשך שבועות רבים כאשר נלקחת ממנה."
נתנאל קם על רגליו והסתכל סביבו על המדבר. "מאז ילדותי
ידעתי את אשר אמר אלן ואני חושב שהפרויקט הזה שלו, עם כל
הכוונות הטובות שלו, נועד לכישלון."
היא דפקה על המחצלת כאות מחאה מסוים ושאלה אותו מדוע הוא חושב
כך - "הרי נמצאים פה האנשים הטובים ביותר בתקופתנו...", טענה.
"תמר, את לא מכירה את המציאות שם בחוץ!" התפרץ עליה, "כל בן
אדם שלישי במדינות מערביות הולך לאיזשהו טיפול נפשי. הם
בדיכאון, קשה להם עם החיים. הם כל הזמן מחפשים מקומות שבהם
יוכלו להתפרק, לשחרר את היצר החייתי שמת לצאת החוצה. כולם
נראים אותו דבר, נשמעים אותו דבר..." קולו נרגע מעט, "חיים
אותו דבר. תמר,אז תדמייני לעצמך מה אני וכל מי שעמד שם והשתהה
אל מול הבמה מרגיש ביומיום. אנשים כמונו לא מצליחים להחזיק
הרבה זמן. ואם תהיה מהפיכה או איזה שינוי הוא יבוא מכם, אלה
שלא הרגישו את המציאות."
היא נעמדה לידו, "בגלל זה אנו זקוקים לך ולכל השאר - אנחנו לא
מכירים את המציאות ולא ויודעים מה צריך לשנות. אלן והחברים
הבוגרים לא העבירו לנו מידע על המתרחש ועל אותו יום אשר נצא אל
העולם. אנחנו זקוקים אחד לשני, רק בכוחות המשותפים נוכל
לפרוח."
הוא חיבק את אחותו כמו שלא חיבק אף אדם אחר מימיו ולחש לה שהוא
מצטער, נשק על לחיה וירד מהגבעה אל עבר האוטו.
הוא טרק את דלת המכונית והחל לבכות, התניע ונסע משם. התנים
לא הפסיקו לילל כמו קוראים לו לחזור.
כשעלה שוב על הכביש הראשי השמש בדיוק הפציעה מעבר לרכסים,
הוא נסע דרומה, הביתה, כשהדמעות עדיין בעיניו. מטושטש הוא
הבחין בינשוף ושועל עומדים באמצע הכביש, מסתכלים לעברו ולא
זזים. הוא לחץ על הדוושה עם רגלו חזק ככל שיכל, המכונית השמיעה
צווחה נוראית. אך המשאית שנסעה מאחוריו לא הספיקה לבלום
ומכוניתו של נתנאל נמעכה תחת גלגלי המשאית.
אני לא ידעתי על כך דבר עד ששעתיים מאוחר יותר הדלקתי את
הרדיו לשמוע חדשות והקריין פותח במבזק: "גלי צה"ל שלום רב,
השעה שמונה והרי החדשות מפי אהוד גראף: הודעה שהגיעה זה עתה -
המיליונר, נתנאל מלאכי, נהרג הבוקר בתאונת דרכים בכביש הדרום.
כידוע, נתנאל עשה את הונו בעסקאות נדל"ן בלתי חוקיות ואף שעות
ספורות לפני התאונה הוא נצפה על-ידי המשטרה בפגישה עם ארגון
פשע יפני באזור המרכז. במכונית נמצאה כמות גדולה של סם מסוג
הרואין, אקדח, שזוהה עם זה שנגנב לפני כשנתיים משוטר מג"ב
וקסטה של דמיון מודרך - "עילוי". נהג המשאית, שמואשם בהריגה
עקב אי שמירת מרחק, מסר בנוסף שהשועל הספיק להימלט. וכעת
לחדשות הרגילות...." כיביתי את הרדיו.
סיפרתי לכם את הסיפור הזה מכיוון שאני מרגיש נורא אשם ואחראי
למותו של נתנאל ורציתי לחלוק אותו עם מישהו. אני הוא זה שנתן
לו את הקסטה. בחיים לא חשבתי שכך זה ייגמר, באמת!
פעם אחת בקיץ לפני שלוש שנים, אני זוכר את זה טוב, הוא נעמד
ברמזור וחיכה שיתחלף לירוק. ניגשתי אליו ושאלתי אם הוא רוצה
שאשטוף לו את השמשה, הוא אמר שכן, למה לא. ידעתי מי הוא מיד
ולכן השקעתי כפליים בניקוי, ממש לא ראו שיש זכוכית. הוא נתן לי
שטר של חמישים שקל, אמרתי לו שנראה לי שאין לי מספיק עודף אבל
אני אבדוק. הרמזור שינה צבעו לירוק ומכוניות מאחור כבר התחילו
לצפור בזעם. הוא יצא מהמכונית והחל לקלל את הנהגים, הבני זונות
האלה, שיסתמו את הג'ורה שלהם לפני שהוא יכנס בסבתא שלהם כל כך
עמוק שהצאצאים שלהם ירגישו את זה גם בעוד עשרים דורות. הוא פנה
אלי ואמר בקול רגוע שזה באמת לא משנה כי הוא בחיים לא ראה שמשה
נקייה כמו זו ושהעבודה שלי הייתה שווה את הכסף. הרגשתי לא נעים
מכל האירוע, עם העודף והצפירות וכל זה, אז ממש לפני שהוא התרחק
זרקתי לו את הקסטה דרך החלון.
חבר נתן לי אותה... לא יודע, אף פעם לא הקשבתי לה. הוא סיפר
לי שזה משהו עם טרמפיסטית כוסית באמצע המדבר... אה, מה זה משנה
עכשיו. |
