"העלים נושרים, זה סימן שצריך להגביר את הקצב, אחרת הדרך תשיג
אותנו במקום שאנחנו נשיג אותה.
הדבר היחיד שאני יכול להגיד על מצבים כאלה, שצריך לשים בצד את
העייפות שלנו, צריך לשים בצד את כל התסכולים שעברנו לאחרונה,
כי אם נביט לאחור, כבר עברנו כמה וכמה מצבים מתסכלים. אמנם
הדברים האחרונים נראים הקשים והגדולים ביותר, אבל כך נראו גם
הדברים הרעים הישנים אז עוד כשהם היו טריים. אם נסתכל על היום
הזה בעוד כמה שנים נהיה כבר עם צרות אחרות ובעיות חדשות, נהיה
במקום אחר ובזמן אחר, אבל בשביל להגיע למקום הזה צריך לקום
וללכת מהמקום הזה.
זה יותר קשה לסחוב את המעמסה שעל הגב שלנו כשאנחנו כבר פחות
ממה שהיינו פעם, כשיורדים בכמות האנשים אבל נשאר אותה מעמסה,
זה תמיד יותר קשה, אבל אף אחד לא יכול לדעת מה יהיה, אף אחד לא
יכול היה לחזות את העתיד שעכשיו כבר שייך לעבר, ולא! אני לא
אומר שצריך לשכוח את העבר, העבר שלנו רק יזכיר לנו מי אנחנו,
יזכיר לנו את הטעויות שאסור שיהיו שוב ויזכיר לנו את הרגעים
המאושרים שיחזיקו אותנו ברגעים קשים בעתיד, אבל אסור להיאחז
בעבר, כי אם נשב ונחשוב על מי שלא פה איתנו, אז לא נצליח ללכת
ולהגיע לאנשים שמחכים לנו הלאה בהמשך המסע.

אני בעצמי צריך להצטער על דברים שעשיתי לכולם פעם, אני בעצמי
צריך לקבל התנצלויות על דברים שעשו לי, אבל אני לא יושב ומחכה
להתנצלות, מספיק לי לדעת שמישהו שעשה לי רע מצטער על מה שהוא
עשה, רק את זה אני רוצה לדעת, שהוא יודע שהוא פגע בי, כי להגיד
'סליחה' קשה לפעמים לכמה וכמה אנשים, אז מבינים ומחליקים על זה
הלאה. כמובן שנותר לי לקוות שאנשים אחרים יבינו גם שאני מצטער,
כי גם לי קשה להגיד לפעמים 'סליחה', כמה שזה נשמע טיפשי, כשלא
מוצאים רגע שהסליחה מתלבשת טוב עליו, אז קשה להגיד אותה, אבל
עכשיו זה רגע מתאים, ואני רק אגיד שאני מצטער, על זה שהזנחתי
לפעמים, על זה שאולי הייתי יותר מדיי אגואיסט, על זה ששכחתי
מישהו בדרך ונתתי לו ללכת איתנו אבל נתתי לו את היחס של מישהו
שהולך לבד. אז אני מצטער, ואני בטוח שכולם פה גם.
אני לא חושב שהעובדה שאני זה שמדבר הופך אותי למנהיג, כי כמו
שאני מחליט את הדרך עכשיו, תמיד היה מישהו אחר שהחליט את
הדרכים בעבר, לאן לפנות בצמתים, לאיזה אזורים ללכת, כל אחד
יודע איזה מקומות הוא מעדיף, כל מקום עם המזג אוויר שאופייני
לו, כל מקום עם תנאי השטח, עם המכשולים והיתרונות. אז אני בוחר
היום ללכת ימינה ומחר מישהו אחר יבחר ללכת שמאלה. אז נכון,
בסופו של דבר נגיע לסוף הטוב, ולאף אחד אין מושג איפה הסוף
הזה, אבל הוא נמצא שם, אי שם.
לפעמים הולכים סחור סחור, אבל בסוף נגיע לנקודה, בסוף נעמוד
במטרה שהצבנו לנו מהתחלה.
כל עלה שנושר זה כמו כל גרגר חול שנופל לו לחלקו התחתון של
השעון, והעלים מצטברים להם למטה בערימה והענפים של העץ מתקרחים
להם מרגע לרגע. לדרוך על העלים היבשים שעל הרצפה לא יקדם אותנו
לשום מקום, לנסות לעצור את הרוח כך שלא תפיל את העלים מהר גם
לא יעזור, גם לשכב ולנסות לתפוס את כל הצל שנשאר מהעץ לא יתרום
כלל וכלל. צריך ללכת קדימה, להשאיר את העץ הזה מאחור ולמצוא עץ
עד, שגם הוא נועד למנוחה זמנית. צריך ללכת וללכת עד שיגיעו
העלים החדשים. העצים מתקדמים להם במחזוריות ואנחנו לא נהיה אלה
שנשב ונעצור את ההתקדמות שלהם, אנחנו לא נהיה אלה שיישארו
מאחור וינסו לגרום לשטח להתאים את עצמו אליהם.

נכון, לא צריך להשתנות משחור ללבן לטובת השטח, תמיד טוב להתאים
את השטח אלינו, אבל הכל צריך להיות בהדדיות, כמו שהשטח משתנה
בשבילינו, אנחנו צריכים להקשיב לטבע, להקשיב לאזור שאנחנו
נמצאים בו ולהתאים עצמנו אליו גם, להקשיב לצרכים שלנו. מי
שלוקח ולא נותן, זה רק יחזור אליו.
תפקחו עיניים, תזיזו את הרגליים, תמתחו את השרירים, אנחנו
ממשיכים, וגם אם לא יגיע הסוף, עדיף לעשות משהו מאשר לא לעשות
כלום", כך אמרתי להם, במידה מסוימת אמרתי גם לעצמי, מנהג ישן.