[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלעד יובל
/
עין ימין - עין שמאל

אני מסתכל על סבתא שלי שיושבת לה בפינת הסלון, על כסא הנדנדה
הישן והנאמן שלה, ומתנדנדת לה במחזוריות הלוך ושוב. המסרגות
שבידיה נעות בקצב קבוע ויוצרות להן משהו תכול עם פוטנציאל
להיות צעיף. עין ימין, עין שמאל, עין ימין, עין שמאל. לפעמים
אני חושב שהיא כבר לא מודעת למה שהיא סורגת שם, הידיים שלה כבר
כל כך מתורגלות שהן מחליטות בעצמן מה יהיה הפעם. הן עושות סבב
בין צעיפים, סוודרים וכובעים. פעם זה ופעם זה. הדלת שלי פתוחה
עד לחצי כדי שאני אוכל להסתכל עליה מדי פעם, להשגיח עליה שהיא
לא מפסיקה לנשום, לבדוק שהיא עדיין עובדת על הצעיף שלי, או על
הסוודר. בין לבין אני ממלא את תפקידי כנוגש עבדים- וכשהיא
מפסיקה לסרוג מדי פעם, אני זורק לה איזה "יאלה סבתא! עין ימין,
עין שמאל" ושוב הידיים שלה ממשיכות לנוע. שום תגובה כלשהי
מכיוון הפנים, רק התנעה מחדש של מכונות הסריגה.

עוד יומיים פסיכומטרי. כל הראש שלי מלא במשולשים ישרי זווית
ואיקסים מוקפים בגדרות ערך מוחלט. היד נשלחת קדימה, תופסת את
הכוס, מביאה אותה לפי, אני לוגם ומניח את הכוס בחזרה. שש
שניות. אם אני אעשה את זה יותר מהר אני יכול לקצץ לפחות שנייה,
אם אני מוכן לשפוך קצת אז שנייה וחצי. אני כל כך מקנא בה, כל
כך מקנא במוח הספוגי שלה שכל מה שנותר ממנו זה הרגלים
ונוסטלגיה. מה לסבתא שלי ולאיקסים? מה אכפת לה אם היקפו של
מעגל גדול מהריבוע הכלוא בו? בשביל סבתא כל עוד יש לה מסרגה
בכל יד וכסא שזז הלוך ושוב- היקום יכול ללכת לעזאזל. טוב, לא
לעזאזל אבל הוא בהחלט יכול ללכת למקום ממש לא נחמד. כי בכל
זאת, זקנים חביבים לא שולחים דברים לעזאזל, מקסימום הם נותנים
להם איזו עוגת שיש נחמדה ושולחים אותם לים המלח, כי ים המלח זה
מקום נורא נחמד וכל המינרלים עושים פלאים לעור ולבריאות. היא
נעצרה. המסרגות רצות אבל הכסא לא זז ושנינו יודעים שהיא לא
מתפקדת ככה. אני הולך ונותן לה איזה דחיפה לכסא והיא- זורמת עם
הנדנוד.

אני אוהב את הבית שלה. סבא היה אומר שהוא רעוע ויש לו ריח של
זקנים ושצריכים לעבור לדירה חדשה. זה מוזר בכלל שהוא הצליח
להריח את הריח של הזקנים, משום שזקנים אמורים להיות מחוסנים
לריח הזה. אבל זה לא רק הקטע של הריח שהיה מוזר בסבא שלי,
בכלל, סבא היה זקן יוצא דופן בהרבה מובנים. הוא תמיד דיבר נורא
לעניין, והשתמש במילים שאנשים בגילו כבר לא אמורים לדעת איך
להשתמש בהן. הייתה לו גם דעה מוצקה על הכל ועמדה ברורה בקשר
לכל הסוגיות שמטרידות את הבן אדם ביום יום, וסוגיות מתוחכמות,
בלי זלזול, סוגיות ממש ברמה הקיומית. בנוסף לכך הוא היה גם
נורא מדוכא תמיד סבא שלי, במיוחד כשנתפס לו הגב הוא כשהוא היה
צריך להיעזר במשענות של הכסא כשהוא קם ממנו. כל בוקר סבא היה
יושב עם הקפה השחור שלו וקורא את עיתון הבוקר דרך זוג זכוכיות
המגדלת שחצצו בין עיניו לכתוב. עיתונאי עבר דגול שמתקשה לקרוא
את עיתון הבוקר. האירוניה הכתה בו והוא נפצע אנושות.  "אל
תזדקן אלעדי", הוא אמר לי פעם מעל העיתון של יום שישי, "אל
תניח לגוף שלך לבגוד בך". ואני משכתי בכתפיים בתנועה של "אין
מה לעשות". בסופו של דבר היה מה לעשות. יום אחד סבא פשוט הלך
לים ולא חזר יותר. אנשים שהיו באזור אומרים שהוא פשוט שחה אל
תוך האופק. סבתא שלי בחיים לא הייתה עושה כזה דבר, אלא אם
משדרים באופק אנטונלה וגם אז היא בטח הייתה סוחבת אתה כמה
כדורי צמר ומסרגות.

קשה להיות איינשטיין בגוף של תפוח אדמה, עדיף כבר פשוט להיות
אינשטיין או יותר טוב, להיות תפוח אדמה. סבתא שלי היא פשוט
תפוח אדמה. לא שיש לי או לה בעיה עם זה. לי יש בית שקט וזמן
להמון הרהורים קיומיים ופסיכומטרי והיא תפוח אדמה. תנו לה שמש,
מים, נדנוד טוב והיא מבסוטה.
"אלעדי!", היא קוראת לי, "לטגן את השניצל?"
"עשר דקות סבתא"
"מה?!"
"עשר דקות", אני צועק.
"אני מטגנת"
"תטגני"
לפעמים אני חושב שהיא שומעת מה שהיא רוצה לשמוע. אנשים כבר לא
יתווכחו איתה על מילה קטנה פה ושם, אף אחד לא יטרח לומר לה
שהיא טועה או שהיא צריכה לעשות משהו אחרת. העולם נהיה מקום
גמיש מאד בגיל שמונים פלוס.

כל פעם שאני בא לבית הזה בשביל ללמוד אני שוקע במחשבות על סבתא
ועל סבא ועל תפוחי אדמה. הכל מתחיל טוב באיזה תרגיל במתמטיקה
או בשאלות הגיון פסיכומטרי ואז הטפט הפרחוני המרושע שעל הקיר
תופס את עיני ומשם אני נגרר מתמונה לתמונה עד שאני מגיע לדלת.
סבתא וסבא מתחתנים, אבא כתינוק בלול, אבא על האופניים הראשונות
שלו, המשפחה בליל הסדר, חנוכה בגן, לפני שאני מספיק להגיע
לכיתה א'- סבתא תופסת את מבטי. עין שמאל ועין ימין- שתיהן
נעולות על תנועותיה המהפנטות. עין שמאל, עין ימין היא עונה לי
עם המסרגות. אוף, אני כל כך מקנא בה. גם אני רוצה בית שקט וראש
ריק! גם אני רוצה לחיות מתוך הרגל! גם אני רוצה לדאוג
לאנטונלה! גם אני רוצה... והמסקנה הזאת סוגרת את הלימודים שלי
להיום. אני אוסף את הדברים שלי בתסכול ויוצא מהחדר.
"ביי סבתא"
"רגע!", היא צועקת כשאני אוחז בידית הדלת במרחק מטר ממנה," מה
עם השניצל?"
אה נכון... היא הכינה לי שניצל. אני מתיישב מול השולחן.
"שניצל עם תפוחי אדמה", היא מציגה את המנה העיקרית, "בתאבון".
אני יושב ואוכל והיא מולי משגיחה עליי. כל ביס צריך לגמור בפה
עד שהצלחת תהיה נקייה. רק כשאני אוכל היא נהיית ערנית, שומרת
שאני אוכל ואגדל.
"סבתא, אני בן שבע- עשרה, את לא צריכה להשגיח עליי אוכל..."
והיא רק מחייכת וממשיכה להביט בריכוז בחתיכת תפוח האדמה שתקועה
על המזלג. אני מכניס אותה לפה. מממממ... תפוחי אדמה. אני אוהב
תפוחי אדמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
במה שמת את זה?


(פרסומת
סמוייה)


הקופירייטר


תרומה לבמה




בבמה מאז 3/12/04 2:45
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד יובל

© 1998-2018 זכויות שמורות לבמה חדשה