הנה זה מתחיל, אתה אורז איזה תרמיל ויוצא.
לפני כן אתה בודק אם החלונות סגורים, אם אין דליפה בגז ואז אתה
יוצא נועל את הדלת 3 פעמים.
מתעלם מהחום שעל ידיך?
מתעלם מהמחשבות של עוד דלת נסגרת, בדיוק אחריך. בדיוק באותו
אופן שהיא נסגרה כל כך  הרבה.
ואתה עדיין מופתע שהשמים כל כך בהירים.
כמו תמיד אתה מחפש אחרי אותו ענן שמחפש אותך שנים, ניזהר
במדרכה לא לדרוך על חרא של כלבים.
צועד בטוח על אותן מדרכות, חצי שחוקות חצי שבורות לרסיסים .
אתה יודע לאן אתה הולך ?
אתה עיוור ?
אתה בשום מקום ?
אתה איפה שלא צריך להיות? אתה מטורף, אתה משוגע ?
מה אתה ?
מה הייתה הדרך?
אני ניכנס לעצמי, הימים עוברים אין לי תחושה ברגש כבר לימים.
אני מאבד את אותם החלומות שמחזיקים אותי חי. אני מנסה לגעת
באידיאל של משהו של מישהו ולא חשוב של מי . ארזתי כבר תרמיל
ואני יוצא בודק את הגז או את החלונות ונועל יוצא החוצה. והולך,
היום יום בהיר במיוחד וצועד, העיקר ללכת, לברוח, אני הייתי הכל
וזה לא מספק ?
                                                           
     ראיתי הרבה מן הפחד.
טעמתי אהבה טהורה פעמים.
ושמחתי על הרבה דברים.
נפלתי לפחות אלפיה  של נפילות.
שיקרתי.
ירדתי,
לתהומות .
שכחתי מילון הבטחות .
ונעלמו שתי חלומות מהר מדי.
והנה אני בחוץ שוב שואל שאלות מוזרות את  עצמי. תמיד אני
מתעצבן, אני תמיד שואל את השאלות הכי לא במקום. אני מאט, למרות
שכל יום אני אומר שאני לא אדבר עם עצמי שוב לעולם. אני עדיין
שומע הדים של שאלות שהולכות לאן שהוא בלי מטרה. אני גמרתי עם
כולם, שיט הנה דרכתי על חרא של כלבים.
זה לא מתאים, בדרך כלל אני מקצוען יודע בדיוק איפה לדרוך. כבר
ארבע שנים אני בשכונה המוזרה הזאת אני כאילו לא מצליח לצאת
חוצה .
אני אוהד ואני אבוד.
כל השטות הזאת שנקראת חיים, נכון הייתי פעם הומו או שהייתי
יותר מדי בדיכאון. אני כבר לא זוכר הייתי פריק הייתי בצבא משהו
שכולם אמרו פששש , איזה יופי ואני לא זוכר כלום שום כלום.
נעלמו לי החיים איפה שהוא או שהם לא היו בכלל, אני גם אוהב
ללבוש את הג'ינס  הזה הוא ניראה טוב עם החולצה הלבנה הזאת. אני
כמעט ניראה מגניב איזה קטע בלי להתכוון שניה אם השיער מסודר
אני מסודר?
אולי תבדוק במראה של המכונית שחונה בדיוק על המדרכה ומפריע
לכולם לעבור .
כן ניראה רעיון לא רע. השיער שלי מסודר לא רע, משתלב יפה עם
הפרצוף הרציני שלי. הזיפים בדיוק באורך הנכון. אולי יש לי סנטר
רך מידי.
יש לך סנטר רך מידי ?
הנה זה מתחיל שוב הדיאלוגים המטומטמים האלה עם עצמי אני חייב
להפסיק את זה. מנסה לעבור בין המכונית לקיר המלוכלך. ואתם
יודעים מה כל פעם שיש מכונית חונה מול קיר. תמיד היה את הברז
הקטן שתמיד יתפוס אותך, הוא תמיד מצליח. אני מנקה את הג'ינס
בבעסה, הלך כל הפסון. היה לי את הלוק  הנכון עם הפרצוף הנכון .
שיט.
אני צריך להתחיל מהתחלה שוב. מעצבן.
אתה צריך להתחיל .
מי שואל אותך !
במצב הנוכחי עדיף שתשאל.
אתה ילד לא מסוגל להתבגר.
ואוו, ראתה את השדים האלה מקפצים להם נחמדה השכונה הזאת.
כן אבל לא קלטי את שאר הגוף.
תחת נחמד.
אופס שוב חרא איזה זיין זה שנים לא קראה לי.
כל החרא אה?
די אתה חייב להפסיק אתה מוציא אותי מריכוז.
אתה חושב שהיא הסתכלה עלי?
לא יודע אולי הסנטר רך מדיד פקשש עם הבעה הרצינית.
אתה תמיד מפקשש.
אתה שוב מתחיל.
לאן אתה הולך?
אני ממש לא יודע לבחוץ עדיף רחוק.
מה יש בתרמיל?
יש תרמיל?
הנה עוד מכונית חונה על  הכביש, בחיי אני שונא את זה, אני
מתעצבן שוב. כל חמש דקות, אני מתעצבן. צבעו את הבניין 47 מחדש.

הם צובעים אותו בניין כל שנה, כל שאר הביניים לא משתנים. אותו
צבע של אפור אבל לא סתם אפור, אפור עייף כזה, שהספיק לשאוף את
כל הזוהמה של העיר הזאת .
והבניין הזה לא מתייאש- כל פעם הוא נצבע מחדש, כל שנה.  פעם
בכתום, פעם בלבן, היה אפילו ירוק.
ואחרי חודש הוא שוב נהיה אפור עייף כמו שאר הבניינים. יכול
להיות ששאר הבניינים לא מרשים לו להיות שונה, וכל פעם הם
עוטפים אותו בצבעים .
או יכול להיות שעיר הזאת מזהמת מדי. יש מצב .
שיט עוד פעם היא, אני לא מצליח להפטר ממנה, מה. היא אורבת לי
בפינות החשוכות האלה תמיד כשאני במצב הכי רע שיכול להיות.
בדיוק במצב שאני משלים עם העובדה שאני חול לרגלי העולם ,היא
מופיע  חשוכה כמו השכונה הזאת. היא זוחלת החוצה עם עיניי החתול
המיוחם שלה, חושבת שאני יקנה את שוב.
"אבל אתה תמיד קונה את זה היא נותנת לך להרגיש שהיא החול
לרגליך"
כן אה
"אוהד שנים לא ראיתי אותך"
כבר שנים שאני לא מרגיש רע
"כן גם אותך לא ראיתי מה קורה ?"
"האמת סבבה אני  אפילו מאושרת"
מאושרת  מצחיקה מאושרת כמו שבניינים הלאה  צבועים בלבן.
"וואוו,  למה?"
היא צוחקת ונוגעת לי בכתף הנה זה מתחיל
"עברתי לבלוק 67 בדירה מהממת  ענקית "
"התקדמת שלוש בלוקים יפה עוד מעט תצאי מהשכונה"
היא צוחקת שוב ואוחזת בשתי ידי. אני חושב שאם הייתי אריה הייתי
מבסוט לאללה. ללכת כך ביער, לא רעב, לא צמא. מאוזן, ופתאום
משום מקום באה אילה ואמרת לך: בוא  אני שלך מתי שבא לך אני
יושבת פה אם תרצה לאכול אותי אז אכול אותי מתי שרק בא לך. אני
לא זזה מפה. זה סבבה לאריה לפי דעתי .
"אתה חושב ?"
שיט המבט המטופש הזה .
"כן"
"נו מה איתך  עדיין עם ההיא עם השער השחור "
עם ההיא, כן ההיא. זהו כך צרכים לקרוא לה ההיא. לא מטומטמת,
אני בלעדיה בגלל זה את פה אני בלעדי ההיא שהפכה לי עולמות
שנתנה לי משמעות בלעדי זאת שהרסה לי את כל החומות בלעדי זאת
שנתה לי אושר במתנה אני בלעדי  זאת שגרמה לי לצחוק כל כך הרבה
אני בלי הזונה זאת  שהלכה ולי לא היה את האומץ להגיד לה להישאר
.
"לא כבר מזמן אני לא איתה "
"מה קרה היא הייתה נראת חמודה "
והנה אני, החתול שלה, החתול הבודד העזוב,  מי לא מכיר את
הטריקים האלה . בא לי להעיף לה סטירה כזאת לפרצוף שתעורר ,
לצרוח לה שהיא מטומטמת לאללה . אולי אני אתן לה למצוץ רק
מציצה, שום דבר אחר לא יותר .
"אני יודע לא הלך את יודעת לא מסתדרים "
"כן חבל "
"עזבי שולי לאללה אבל תגידי מה את עושה ?"
אתה יודע כרגיל שם פה "
"מגניב "
" לאן אתה הולך ?"
מי שאל את השאלה הזאת ? רחוק אני בורח רחוק בלי לחזור לאן שאני
היה חופשי מי הזונה מי החיים של עצמי. למקום שלא ישאלו אותי
לאן אני הולך בחיים יותר, כי לא באמת יעניין אותם אז הם לא
ישאלו.  למקום הזה אני הולך, אני רק מקווה שהיה בו עצים אפורים
ולא בניינים . אני הולך לשם בלי להגיד שלום, בלי לבקש סליחה,
בלי כלום. אני התרמיל שלי וזהו, לבד בשקט שלי במחשבות שלי עם
עצמי וזה שמדבר אלי .
תודה מקרב לב,אני בא סבבה  
שתוק לא עכשיו !
" אוהד אתה בסדר ?"
"כן סליחה עפתי את יודעת אני די בהזיות בימים האלה "
 
"כן הזיות בדברים האלה אני מבינה א.."
"את ניראת טוב את יודעת "
"כן  .. אתה חושב? " שיט עשיתי את שוב והיא נצמדת אלי  ונוגעת
לי במותנים, אם זה היה אריה הוא לא היה אוכל אותה, אבל בטוח
מזיין אותה סתם שיהיה לא בגלל משהו, כי מה נשאר לעשות באילה אם
אתה לא רעב לפחות תגיד את שזיינתי אילה .
ממתי אתה אריה ?
אתה ממש נודניק מי אמר שאני אריה אבל תודה יש לה שפתים לא רעות
לגמרי .
כן לא רע מציצה אתה אומר ?
כן .
שווה תשחק אותה אריה .
אתה ממש יודע להוציא את כל הכיף.
"גם אתה ניראה טוב אוהד "
"את חושבת? לא שמנתי ? " ואני מנסה לצאת מהפרסות שעוטפות אותי
.
"ממש לא תמיד נראתה טוב.. " אני לא מצליח  לברוח אני לעולם לא
אצליח .
"ומה הקטע עם הזיפים ?"
"אני יודע לחזק את הדיכאון ."
היא צוחק שוב. זיין . "אתה  כזה מצחיק"
כן, בטוח. נראה טוב, מצחיק- אז למה הזונה עזבה כך בלי להגיד
כלום אה? היא אמרה אבל אתה כרגיל לא הקשבתה .
מי שאל אותך , באימא שלי אתה יותר דפוק ממנה .
אני מחייך .
"לאן את הולכת ?"
"לעשות קצת כביסה ,אותך לא ראיתי שנים שם ."
"כן יש לי מכונה" ברגע שאתה בזוגיות פתאום ניכנס לחיים שלך כל
מני דברים שגורמים לך לצאת כמה שפחות מהבית,  וכך אתה לא מכיר
או רואה אנשים אחרים. זה הבדל בין רווק לזוג- פתאום יש לך מלא
דברים שגורמים להישאר לא לזוז כמו מומיה בתוך ארון.
" מגניב חשבתי לקנות גם אבל אני אוהבת ללכת לעשות כביסה ב24 "
היא לא איילה היא טורף מסוג אחר היא אורבת לטורפים.
ואתה חשבת שאתה אריה. נו באמת . כן אה . הדבר הזה הוא אלמנה
שחורה מחופשת לחתול מיוחם.
" אם את רוצה את יכולה לבוא לעשות אצלי " מה אתה עושה ? אם אני
לא יכול ללכת למכבסה אני יביא את המכבסה אלי.
"מה, באמת? אתה כזה נשמה , האמת לא בא לי לבזבז כסף עכשיו
שעברתי דירה "
"מתי שאת רוצה "
"אני צריכה עכשיו האמת "
"אז אני הולך .." רעש של צעקות מתחיל מבניין 47, הם תמיד רבים
עם עצמם. פעם אחת הייתה משטרה שבאה להפריד אותם . השכנים שם
שונאים אחד את השני למוות למרות שכולם מתחלפים כל שנה , אני
חושב שיש עליו איזו קללה . זה הבניין שתמיד מנסים לצבוע להסתיר
אולי את הקללה לא הולך .
אנחנו מחכים שהם יירגעו  קצת שנוכל לדבר רגיל ולא בצעקות, בטח
עוד שנייה תייצא השכנה מהקומה העליונה ותצעק עלהם לשתוק או
שהיא תזמין משטרה , אחת שתיים שלוש הנה היא.
"תסתמו את הפה כבר ברברים ", היא צורחת. היא קצת שמנה מאז הריב
האחרון. הפנים העגולות שלה גדלו, גם הסנטר והשיער הצבוע לכתום
או בלונד הולך ונעלם ורק השורשים המחרידים שלה פורצים החוצה
כאילו אין מחר. יש לה שורשים בצבע שאני לא יכול להגדיר, אפור
לא כמו הבניינים, אפור מדרכה, אסור שהיה צבע כזה, פשוט אסור .
הם ממשיכים לריב איזה שתי דקות ונעלמים לתוך הבניין כאילו הוא
בולע אותם .
"אז מה אמרת "
" אני הולך לאן שהוא תתקשרי אלי ואם אני היה בבית אז תקפצי ."
" אחלה "
" טוב אני חייב לזוז "
" אז אני ארים טלפון יותר מאוחר ."
" אני בונה על זה." והיא דופקת חיוך של מליון דולר כנראה עשיתי
לה את היום . אני מחייך בחזרה שולח נשיקה לשלום שהיה אני עדיין
אריה .
חשבתי שאתה עוזב, לא חוזר לעולם, אה, מה קרה ?
שומר על אופציות, אבא שלי אמר לעולם לא לסגור דלתות .
אז תזכיר לי מה קרה עם ההיא זאת עם השיער השחור ?
הזונה !
כן זאת.
לא קרה כולם, הייתה שם, קמה והלכה .
כן כלום היא יום אחד קמה והלכה אחרי שלוש שנים ?
נו עזוב אותי אני אהבתי אותה אתה יודע את זה .
כן גם אני .
טוב תרגיע, עוברים ליד הבית קפה תעשה סקירה מזורזת לכוסיות .
אז תשחק אותה קול .
הבית קפה שמשתרע עד הכביש  אפילו מתחבר אליו , יש מלא שולחנות.
אני דופק את הפרצוף הרציני שלי.
נותן מבט איטי, כאילו מצפה שמשהוא יקום ויגיד שלום. זמן נהיה
איטי יותר, הכל סלו מושן מגניב, הזיה.
על השולחנות מליון אנשים צוחקים שותים בירה אוכלים סלט אוכלים
טוסט שותים עוד קפה ומדברים בפה פתוח .
הנה החוויה מתחילה .
פעם קראתי איזה סיפור מדע בדיוני על עולם שבו לאכול היה כמו
לחרבן אחד ליד השני אז הם אכלו עם כל מני מחיצות .
ניראה לי רעיון מצוין כאתה רואה את כל הפרצופים המאושרים האלה
אוכלים ובולסים,כאילו אין מחר.כאילו אין מלחמה כאלו אין רעב
כאילו אין בגידות אין שחיתות אין דרך.
והם מאושרים מכולם איך אפשר ?
לחיות כמו טיפש כאילו הכל טוב. איך?
מי שעשה את הקנוניה הזאת גאון. להפוך את כולם לבנות יענה,
שיטמנו את הראש בחול ולא יראו כלום .
באמת כל הכבוד לו .
כל אחד  בחור שלו, מי שבחור של חומר מי של רוחניות, מי שלהיות
סתם מי שחי בתור קלישאה, או זיין, או פחדן . אני חושב שכולם
יותר מכל פחדנים והם לא קמים ואומרים- בואנה, דפקו אותנו עד
העצם ואנחנו משתפים פעולה עם השקרים שלהם. אנחנו חיים עם
השקרים שלהם חיים בלי דרך אבל תמיד מנסים להיות מאושרים, בלי
שורשים. אנחנו גדלנו ליצור ונמנעה הזכות ליצור, לחלום חלומות
שלנו ולא שלהם. אבל כבר אמרתי כל הכבוד לשכנע דור שלם שהוא לא
מספיק טוב, לשכנע אותו שהוא לא שווה כלום. שאין לו דרך שאין לו
חזון. עם כל הכבוד הקטע של היטלר קטן ליד זה, שואה לנפש שואה,
לאדם בתור אדם. אבל ניצחון לאנושות חופשי .
אתה בקטע של לצטט אנשים, אה.
לא אני בקטע שלהבין למה רע לי. כי אתה עושה רע לעצמך . אתה
חושב זה לא הם.
מי?
אלה עם הקנוניה .
קל להאמין אה ?
יותר קל .
אין כוסיות אה? לא ממש הסתכלת נכון ?
המחשבות שלך הטרידו אותי .
לא נורא. לאן באמת אתה הולך ?
אני ממש לא יודע, לשם .
איפה?
לא יודע אני מפחד, כאילו אני נוטש את החיים. עזוב אותך שטויות
אולי הפעם פשוט תקום ותגיד שנמאס לך .
לא יודע, אני חושב הרבה ואני לא מצליח לעשות כלום .
אני עובר ליד הפיצוציה הנטושה, היא לא באמת נטושה, אתם יודעים.
היא רק נראת כך, חור עלוב באמצע כל הבטון הזה עם שני פלורסנטים
מהבהבים של אני פתוח. אפילו המוכר מיואש הוא אף פעם לא נימצא
שם, תמיד אצל השכן או יושב על המדרגות . הנה אני מגיע למרכז של
היקום השכונתי, המכולת, שנע באי סדר מטריף, שוקקת פעילות, לא
מובנת. תמיד יש בלגן, צרחות, צחקוקים. אשכרה הטירוף שבלהיות
מרכז. כל הבקבוקים של המים בערמה מסודרת מעורבים, כל החברות
קטע חברה למים, הם הצליחו עוד פעם לשכנע אותנו לקנות מים, איזה
קטע, בסוף הם ישכנעו אותנו גם מלקנות אוויר, תחשבו על זה-
תעשיה של מיליוני דולרים, על מה? על מים איך הם עשו את זה בלי
שנרגיש, לעזאזל איך, ואני חשבתי שזו בדיחה למכור לאסקימוסים
קרח. זו לא, הם באמת עשו את זה, חברות שמרווחות מיליונים על מה
מים ואנחנו קונים את זה כמו כלום.
הטלפון מצלצל. מי זה יכול להיות? אני מתערב אתך שזו ההיא.
הזונה? לא, החתול . אני מוציא את הטלפון רואה את המספר זה באמת
החתול. הלו?
"היי זו אני תגיד מתי אתה חוזר? כי זה קצת דחוף לי העניין של
הכביסה ."
זו אני, מצחיקה, מה זה זו אני, אני מי, החתול המיוחם שלא מסוגל
לעשות כלום עד שהוא מקבל זיין לביטחון העצמי שלו .
"עוד כמה דקות אני במכולת קונה בירות רוצה? "
"בטח "
"אני אחזור עוד 10 דקות"
 "אחלה אני אבוא אז ביי"
"ביי "
מה אתה אומר אתה רציני?
מה אתה רוצה ?
חשבתי שזהו, אתה הולך, לא חוזר, עוזב, משאיר הכל רחוק מאחור .

טוב מה אני אעשה. אי אפשר כך לעזוב הכל .
טוב, אולי תיקנה גם מים .
למה, ניגמר בבית ?
נראה לי שכן .
טוב גם כמה בירות לשכוח שרציתי לעזוב. אולי הכל יראה אחרת מחר
.
איזה קטע עוזב אלק קם והולך , בלי ייסורי מצפון כל הכבוד הגעת
למרכז היקום למכולת ואתה משתפן.
כל הכבוד .
תעזוב אותי בשקט.