אתה עומד שם, באמצע יער יפהיפה, מלא עצים גבוהים וקרחים, ואתה
מסתכל מסביב ומריח ריחות חלשים, ואתה נעצר וממשיך ללכת ושוב
נעצר.
אתה הולך בשביל שבו הלכו היהודים, ואתה מנסה להרגיש כאילו אתה
שם בינהם, אבל זה לא מתעכל לך.
אז אתה מגיע למקום שמגודר בגדר כחולה, והמקום שמגודר לא נראה
לי שונה משאר השטח כי הכל מכוסה דשא ירוק ובריא, ואתה לא יודע
מה לחשוב שזה, ורואים מלא נרות נשמה מפוזרים, ואז אומרים לך
פתאום שפה, במקום הזה ממש, נקברו תינוקות.
תינוקות חיים מתים וגוססים חולים ובריאים. תינוקות שרק התחילו
את החיים שלהם, שנלקחו מאמותיהם, שנלקחו בכוח ופחדו פחד מוות
מהעיניים הרוצחות שמסתכלות עליהם, ואז הורגים אותם ומשליחים
אותם לתוך בור עמוק באדמה שהוריהם חפרו, או שמשליחים אותם בלי
להרוג בכלל. וההורים רואים את הנעשה, ולא יכולים לעשות כלום,
כי הם יודעים שיהרגו גם אותם. יהרוג אותו רוצח שהרג את
בנםהיקר, אותו רוצח אכזרישהרג ועוד יהרוג מאות או אלפים, אותו
רוצח עם ראש מעוות אבל לב חם, חם לבני אדם, לא לחיות. ואותו
אדם מגלגל את התינוק הקפוא לתוך האדמה, והוא נזרק לשם ונתקע
חזק בשאר הגופות הקפואות היקרות למשפחותיהן השבורות. ומכסים את
הבור על התינוקות האלו, שחלקם עדיין בחיים ומרגישים הכל,
והאדמה ממשיכה לרעוד מהפרפורים של הקטנים האלו, ואתה עומד שם
מול משטח דשא, ומתאר את הכל בראש, ואתה נחנק. נשבר. מרגיש שהכל
עכשיו יכול לקרות. ואז משמיעים לך שיר עצוב, ואתה בוכה, ואז
מקריאים קטע עדות ואתה עוד יותר בוכה, ואז שרים את התקווה. ואז
אתה מת. פשוט מת. אתה צורח מבפנים אבל לוחש את השירה
החוצה,ואתה עם ראש מורם, ואז שואל את עצמך- איך אלוהים נתן לזה
לקרות? אלוהים? אלוהים? איזה אלוהים? וקר. קר כל כך. והמוח
ממשיך להריץ מחשבות בקצב מהיר, ואתה שוב נשבר, שוב ושוב ושוב.
ואתה מחבק את כולם וכולם מחבקים אותךואתה מרגיש חום. ששום דבר
כזה לא יקרה. ואז אתה נזכר. אתה נזכר ברצח ובדמים שנשפכים סתם.
לא רק בישראל, בכל מקום. ואתה מסתכל על כולם, וחושב שזה לא
הגיוני. ואז אתה נזכר שוב שזה באמת קרה. ואתה מפנה מבט ורואה
את דגל ישראל, ושרים את ההמנון, ואתה בא מהמדינה שלך. ומצד אחד
אתה מרגיש בחילה ומצד שני גאווה אדירה.כי אני יהודיה, ועכשיו
אני פה, על האדמה הכי מקוללת בעולם. והפנים מתקמטות מרוב כאס
וצער, ואני בוכה, ונותנת לעצמי להוציא הכל. ואז שוב מסתכלת
לבור ולא מאמינה.כי זה לא מתעכל ולא יתעכל לעולם. ואתה אומר-זה
קרה, זה באמת קרה.


אני מצטערת שזה כזה מבולגן ולא כתוב בצורה טובה. אני החלטתי לא
לשפץ את זה אלא להשאיר את זה כמו שזה נכתב באותה סיטואציה. אז
לא לכתוב בתגובות שזה נכתב גרוע. זה פשוט מה שהרגשתי. תודה.