חרישית תלטף לה השמש בחום,
את צמרות העצים, את הגג האדום.
ועל גדות הנהר, בין טללים מכוסים,
חוסה לה בנחת צפרדע ניסים.

מחייכת לה בוקר ונחה בליל,
מצפה לבואו של תינוק מילל.
ובכפר מהדהד לו ברעש הצחוק,
חיוך מסתורי של עולם כה מתוק.


חרישית תנשב לה הרוח בכפר
השיבולת כורעת על יד קנה סוכר
ועל גדות הנהר, בין עלים קצת כתומים,
על עלה של נופר זו צפרדע קסמים.

מקרקרת לה יום ובערב שוחה,
מצפה לבואה של ילדה שבוכה.
ובכפר כל אחד משנס את מותניו,
כי החורף בפתח והעמל עודו רב.


חרישית יטפטף לו הגשם מעל,
אקליפטוס תחתיו לו חוסה השועל.
ועל גדות הנהר, קצת מעל לצדפים,
יושבת בשקט צפרדע כשפים.

מקפצת עודנה עם בדל של תקווה,
מצפה לבואה של אישה עצובה.
ובכפר משתתקים עת הליל יורד,
נועלים הדלתות כי גם אבא פוחד.


בשאון מקפץ הברד על הכביש,
הרחוב כבר נטוש ובכפר אין עוד איש.
ועל גדות הנהר, בין פרחים אפורים,
היא עודנה יושבת צפרדע שקרים.

מקרקרת בבכי וכבר מבינה,
שחבל להמתין לאישה כה זקנה,
כי הכפר כבר איננו ואיש לא שרד,
ואגדות מושלמות הן שקרים פה אחד.