כמו טיפה שמעצבת את עצמה תוך כדי נפילתה מהשמים התעצבת תוך כדי
נפילתך מאהבה, נמתחת וניסתה לשמור על צורה מגובשת אבל כמו
האוויר לטיפה, החיים שינו אותך מתחו אותך דחסו אותך.
אתה נלחם בהם תוך כדי מעבר בזמן ותוך כדי תאוצה אין סופית
שהטבע מושך בך נזכר אתה, איך התחלת כגרגיג אבק מסכן שלא ידע
כלום על שמים ומזאת אהבה והתרומם לשם במקרה כשרוח תפסה בו
והרימה אותו לרקיע.
שם ברקיע הכיר לראשונה בתחושה, היא התגבשה סביבו נמשכה לעצם
קיומו ואט אט התהווה משהו חדש,
טיפה.
משהו קסום שמעניק חיים וכל הקיים מושתת עליו, הצומח גדל בזכותו
כמו גם החיי.
כך התעופפת כטיפה קסומה ברקיע בתוך ענן של אופטימיות ותקווה.
אך פתאום נהיית כבד על הענן, טיפה מלאת אהבה שהגיע זמנה.

כמו טיפה שמתעצבת בנפילתה, התעצבת בנפילתך.
כמו טיפה שמתרסקת בנופלה ארצה, התרסקת למיליון טיפות קטנות
כשפגשת את האכזבה בשיא המהירות.
איזה פגיעה זאת הייתה, אלפי טיפות קטנות יצאו ממך והתרסקו
סביבך, השאירו צלקות באדמה, שקעים זעירים של הבנה באין סוף
אכזבה, לא נשאר זכר לטיפה וגם לא לך, מעוך על האדמה.
זמן עבר והאדמה סביבך התייבשה, החלה משתנה, צמחים ופרחים
יפיפיים יצאו ממנה, עד אתמול היה זה מקום הפגיעה וחיים חדשים
יוצאים מהאכזבה.
"לא רע חיים כאלה בין פרחים יפים" חושב לעצמך אך צביטה קלה של
זכרון שפעם הייתה מעל כל זה, גבוה גבוה ברקיע שפרחים אלו לא
יראו לעולם.
זכרונות על עננים רכים ומפנקים תוקפים את חלומותייך, הפרחים
נובלים וצומחים חדשים, הרי, זהו מחזור החיים.
כך, גרגיר אבק קטן נשארת ביניהם, אך רגע, מהו זה, בריזה קלה
מכה בך, מנענעת את המציאות שהכרתה, כן!? אולי זה זה והיא
מפסיקה, פניך נופלות ועינייך ביאוש.
היי, הנה אחת חדשה, אתה כבר מתגלגל, כן, כן, רק עוד קצת,
גרגיר אבק מתרומם השימימה בכוחות קסם שלעולם לא יבין, מרקיע
לעננים במחול מטורף של אושר, מוכן לספוג ולהספג בסם החיים,
להטמע בו ולהפוך לאחד איתו רק תנו הזדמנות והוא יקריב את עצמו
למען מטרה נעלה זו.
אך למה? אני שואל.
למה חייב הוא ליפול ולהתרסק כל פעם מחדש ולהיות מעוך על רצפת
האכזבה אחרי פגיעה כה קשה.
הרי, זה ברור. לא?
זהו מחזור החיים.