מבעד לחלונות נראתה השקיעה. היא נראתה קטנה ולא משמעותית.
תהיתי אם זו אותה השמש אותה ראיתי כל ימי חיי או שזה איזה
תחליף עלוב ומסכן שמישהו שם כדי שיראה פה נחמד.
הסתכלתי על המזוודה שלי, כמה שהיא קטנה. לא ברור לי איך הכנסתי
את כל הדברים שלי פנימה, מתוך אותה ידיעה ברורה שאני לא חוזר
יותר. התבוננתי בתור שלפני- אף אחד מהם גם לא חוזר. כולם
נוטשים, ללא שום כוונה לחזור בעתיד הקרוב. אנשים לא ממהרים
לעזוב, אבל בסופו של דבר כולם עוזבים.
לפני כמה ימים, הצטננתי מאד. אני חושב שגרמתי לחברות נייר
הטואלט להכפיל את הרווח שלהם. אחרי זה המצב רק החמיר. אני זוכר
שההורים שלי ישבו ליד המיטה ואימא שלי בכתה. ואז, באופן די
פתאומי זה עבר. אז עכשיו אני פה, מתכנן לעזוב את הכל בשביל
משהו חדש ולא צפוי.
התור הסתיים והגעתי לפקידה; בחורה צעירה, רזה, חיוורת באופן
מפחיד, העיניים שלה היו אדומות מעצב. היא הייתה ממש יפה אבל
החלטתי לא לפתח ציפיות - לא אצלי ולא אצלה - שהרי אני עוזב
עכשיו. "אני לא מתכוון לחזור". "אני יודעת".
היא חתמה על הדרכון ואמרה "תמשיך ללכת בכיוון הזה", וסימנה
בידה, "לכיוון האור". שמתי את הדרכון בכיס הפנימי של הז'קט,
הרמת את המזוודה והחלטתי לצעוד בכיוון שהיא אמרה. "כולם
יתגעגעו אליך". עצרתי, והסתובבתי לראות אותה שוב. היא הסתכלה
עלי וראיתי שהיא בוכה. כאשר חשבתי לחזור אליה, היא התרחקה יותר
ויותר. נסעתי על הדרגנוע לאורך המנהרה.
בצד השני חיכה לי פקיד שמן, גם הוא חיוור בצורה מעצבנת.
התבוננתי באנשים שמאחורי בתור, כולם, ללא יוצא מהכלל, חיוורים.
אני מניח שהתאורה עשתה עוול להרבה מאד אנשים שם. עמדתי מול
הפקיד. הוא הסתכל מטה ולא התייחס אלי. הנחתי את הדרכון על
הדלפק. הוא משך את ידו אל מעל הדלפק בחוסר שביעות רצון וחתם על
הדרכון. הוא נראה כאילו העבודה הזאת זה הדבר הכי גרוע שהוא
יכול להגיע אליו, ולמעשה הדבר היחיד. אני שמח שאני לא עובד
ממשלתי.
"הי, אתה, עצור!". עצרתי. שוטר הגיח מאחורי ודחף אותי לצד,
ממשיך הלאה. בחור במרחק שני מטר הלאה ממני התחיל לפתע לרוץ בכל
כוחו, אבל שוטרים נוספים הופיעו פתאום, מבעד היציאה, ותפסו
אותו. הם הפילו אותו לרצפה והתחילו להכות אותו. "עוד מסומם
אחד, ממש חבל עליהם" אמרה איזו זקנה מאחרי. רציתי לראות את
הפנים שלו, ובאופן מפתיע הוא היה הרבה פחות חיוור מכל אחד אחר
שם, הוא נראה אפילו טוב, יחסית למסומם. בסוף קמו השוטרים ועזרו
לו לקום. "אתה רשאי להמשיך. יום טוב". הסתכלתי עליו שוב. עכשיו
הוא היה חיוור. הוא רכס את המעיל ויצא מהאולם.
אף אחד לא חיכה לי באולם היציאה. אבל להרבה אחרים חיכו כל מיני
אנשים. בעיקר זקנים שחיכו לבני הזוג שלהם. ואז שמתי לב לדבר
תמוה; כולם, פרט לזוג אחד, הגיעו לבד. הם הלכו בשקט, מחובקים,
ולחשו אחד לשני. הם נראו מפוחדים. הגיע אליהם בחור נמוך, לבוש
בחליפה, עם משקפיים וקרחת. הוא הציג בפניהם תעודה כשלהי, והם
החליפו אתו כמה מילים. לבסוף הוא ליווה אותם לדלת צדדית והם
יצאו.
עמדתי ליד הדלת והתבוננתי סביב. כולם היו בשלהם ולא התבוננו
בי. הסתכלתי דרך החלונות על הזריחה. השמיים נצבעו בגוון בהיר
יותר ויותר. יצאתי מהאולם.