אני,
הולך לקראתו וצומח מן המחשבה הקטנה ביותר,
מטפס על חוט מחשבותיו המפותל,
נתפס בדמיונו העוקצני והחד,
מספק לו חלומות.

אני חלק מן השלם המעורער,
אשר נע כדי למצוא שקט,
מתייסר לצד עונות השנה:
קיץ,סתיו ,חורף,

אביב -
אני
נכתב בדיו אדומה על פרקי ידיו,
חרוט ולעולם לא נשכח,
אני מתחיל ללכת.

הוא רואה אותי, ממשי אך בקושי
אני מקבל צורה צבע ושורשים,
אך נעקר שוב ושוב.

קיץ
אני יבש ודומם,
לא רואה לא שומע,
רק סובל בשל חטאיו,
לנו הוא אינו שומע.

סתיו
אמונתו חוזרת אל עיניו,
ואני אשר נשרתי מן המרום אל התחתית,
מקבל קצת דעת ,
ובוחר את החירות שלי.

אינני מאמין בגורל
אותו החוט המקשר ביני לבין העתיד
שלי הוא
ולא שלו.

חורף -

ממשות היא עניין יחסי,
הוא רואה אותי בשלמותי
ואני מכיר אותו,
יורה בו חיצים של קרח,
ומוביל אותו אל הסוף.


אביב - אני יוצא אל האור אשר מקיף אותי מכל עבר,
         אני זוהר חדש ויפה, לא אנבול לעולם.
          אותו יזכרו
                   אני קיים.