ישבנו ליד השולחן בארוחות שישי המסורתיות והשנואות עלי ביותר.
כל הצביעות הזאת שאמא שלי מכריחה אותי להתקלח ולהתלבש יפה,
כאילו אם היא תתאפר ותתייפיף מבחוץ אז לא יראו שהיא כל כך
מגעילה מבפנים. ותמיד היא מדליקה נרות שבת. איזו הצגה! אנחנו
אפילו לא צמים ביום כיפור! אולי היא חושבת שככה אלוהים יסלח
לה...  
כרגיל, ההורים הצליחו להרגיז אותי כבר בתחילת הארוחה עם
ההקנטות שלהם. "את לא תוכלי להיות שחקנית כשתהיי גדולה כי עזבת
את מגמת תאטרון וחוץ מזה, זה לא מקצוע מפרנס" אמרה אמא שלי -
מורה לביולוגיה. גם כן מקצוע...  
רתחתי: "אני אוכל להיות מה שאני רוצה כשאני אהיה גדולה! בסוף,
אתם עוד תראו, אני.. אני אהיה מנכ"ל!" האמת שמעולם לא תכננתי
להיות מנכ"ל אבל ברגע שאמרתי את זה הרעיון נראה לי לא רע בכלל.

הם התפוצצו מצחוק. "את?! מנכ"ל? עם השלוש יחידות שלך במתמטיקה?
את בכיתה י"א ועדין יש לך קשיים עם לוח הכפל!"
זה כבר היה יותר מדי! נכון שיש לי בעיות במתמטיקה אבל מכאן ועד
להשמצות על לוח הכפל... הפעם הם באמת ירדו לרמה נמוכה.
קמתי מהשולחן כשבעיני היו כבר הדמעות של העלבון והזעם: "אתם
תראו מה יצא ממני בסוף! אני אהיה המנכ"ל של העולם, וביל גייטס
יהיה המחשבון האישי שלי! וכשאני אהיה המנכ"ל של העולם אני לא
אקנה לכם שום וילה עם בריכה בסביון, ואני לא אבוא לעולם
לארוחות שישי העלובות שלכם!"
האמת היא שבסוף כן קניתי להם וילה בסביון עם בריכה ואפילו
הוספתי מגלשת מים, ככה סתם בשביל רגשות האשם. לארוחות שישי אני
באה בערך פעם בחודש כדי שיראו אותי ויאכלו את עצמם. אני די
מרוצה מהתפקיד, אבל למרות שביל מאוד עוזר לי, באמת יש לי קצת
בעיות עם המתמטיקה...