הכל התחיל שבאת אלי, אמרת לי להכנס לך לאייסיקיו, שנדבר קצת.
דיברנו במשך שעות, על גבי שעות ולא שמנו לב בכלל לשעון, סיפרת
לי על החברה שלך, על הבעיות שלך, נפתחת אלי כל כך שכבר הכרתי
אותך רק משיחה אחת.
באת אלי שהיית צריך מישוה לדבר איתו, לאט לאט גם אני נפתחתי
אליך, וסיפרתי לך כל כך הרבה דברים, את כל מה שעובר עלי שעבר
עלי, בשנים האחרונות.
נפרדת מחברה שלך, סיפרת לי את כל הפרטים, כל כך רציתי לעזור לך
אבל היית רחוק מידי, רק דיברנו בטלפון.
אם הייתי לידך באותו הרגע הייתי מחבקת אותך, מחזיקה אותך, שלא
תתפרק, אבל אני לא וזאת הייתה בעיה.
אבל התגברת ואיכשהו התחלת איתי.
אמרת לי שאתה אוהב אותי, שאני מיחדת, עדינה, בוגרת לגילי ואני
כמו טיפשה קניתי את הכל, התאהבתי בך, נדמה לי אפילו יותר ממה
שאתה אהבת אותי.
המשכנו לדבר בטלפון, כמעט כל יום, לחשת לי מילות אהבה, אני
לחשתי לך, ניסינו לתכנן איך תוכל לגיע אלי, הרי אתה גר בכפר
סבא, אני באילת, זה מרחק, חתיכת מרחק.
באיזשהו שלב זה כבר הפך לזה שאני מתארת לך איך אניא רד לך,
ואתה מתאר לי איך תלטף אותי, תגע בי בכל מקום, תרד לי ועל
הרצונות שלך.
כל פעם שאמרת מילה, או כתבת משהו הבטן שלי התהפכה, מתך
התרגשות, סוף כל סוף מישהו שמוכן לעשות בשבילי הכל! פשוט הכל,
להיות איתי ולכבד אותי כמו שאני.
האמנתי לכל מילה שיצאה לך מהפה.
הבאת לי את הבלוג שלך, היו כתובים שמה דברים שלא ידעתי עליך,
חלקם הפריעו לי, חלקם פחות, חלקם הפתיעו אותי, חלקם הדהימו
אותי, מרב הטיפשות שהיו במעשים אלה, מרב הרומנטיקה שהייתה שמה,
וידעתי שכל זה יכול לקרות איתי! יחד איתי שנממש את הפנטזיות
שלנו ביחד.

אבל שום דבר לא היה נכון, התחלת כבר לחשוש, להעלות נושאים
כאובים שהייתי מעדיפה שפשוט לא ניגע בהם, שנהיה עיוורים לדברים
אלה, שסתם יסבכו את כל עינין האהבה שלנו, אבל אתה בכל זאת העלת
אותם, בכל זאת רצית לדבר על זה, הרי בכל דבר טוב יש בעיה, יש
סיבוך, הייתי צריכה לצפות את זה מראש, שכל עינין ההתאהבות שלנו
לא יכול להיות, כי אתה גדול ממני ב4 שנים, אתה בגיל של אחותי.
ידעתי שזה לא ילך, אבל כל כך רציתי אותך. הייתי כל כך עיוורת
שכל מה שרצינו באמת יהיה, תמימות של ילדה קטנה.

נסעתי לחניאל לסדנאת רכיבה.
תכננו שאניא בוא לישון אצלו, לא שמתי לב שהוא לא כל כך רוצה
בזה, הוא לא רצה "לפגוע" בי כמו שהוא הגדיר את זה, שנעשה משהו
שהוא יתחרט עליו אחר כך.
ניסיתי לעושתה כל כדי לבוא אליו, אבל כמו תמיד הכל משתבש.
לא יכלו להביא אותי עד אליו, לא רצו לסבך את מי שנתן לי טרמפ
ואתה לא יכולת לבוא לקחת אותי, אז עזבנו את זה.
במפגש פורום אתה בכית לטל שאתה חושב שאני נפגעתי, לא נפגעתי,
אבל בכל זאת... היה רע לא להיות איתך למרות שאני כל כך רציתי
אותך.

כשחזרתי מהסדנא התקשרתי אליך, סיפרת לי שדאגת, שסיפרת הכל
לטל.
ואז באה המכה הכי קשה, אתה התחלת להגיד את כל המילים שלא רוצים
לשמוע.
"אני לא חושב שזה יצליח", "אני מצטער אבל חשבתי על הפרשי
הגילאים", "אני לא רוצה לפגוע בך אבל..."
וזה היה נרא, אתה משכת את זה כמו מסטיק, לא נתת לי להגיב, רק
רצית להגיד מה שיש לך להגיד, לא היית צריך באמת לא היית צריך.
אפשר היה גם להגיד פשוט: "אני מצטערת אבל חשבתי על ז ולא נראה
לי שאני רוצה אותך יותר... בי" אני לא הייתי כל כך נפגעת.
לא הייתי בוכה כל כך הרבה כי הייתי מבינה.
אבל אתה כל הזמן ממשיך ואומר לי שאתה מצטער ושאם אני אצטרך
עזרה אתה פה בשבילי.
איך אתה יכול להיות פה בשבילי אם אתה לא אוהב ואתי, אם אני לא
יכולה להגיד לך כל שניה שאני אוהתב ואתך, את כל מה שאני חושבת
עליך.
ופתאום שאני מתנהגת קצת בנוקשות בקרירות אתה מתחיל לעשות לי
הצגות.
מה, לי אסור לכעוס? לי אסור להיות אומללה?
אתה חושב שרק לך קשה הפרידה הזאת?
אבל להגיד לך מה... אתה יודע איך להתמודד עם אהבות אתה יודע
איך לשכוח אותן ומהר. אני לא, זאת אהבה ראשונה בה עוזבים אותי,
אהבה ראשונה בכלל. ואני ממש שמחה שלא עשינו שום דבר, כי אחרת
הייתי מרגישה אנוסה, מרגישה כל כך רע עם עצמי אל שנתתי לך לנצל
אותי ככה.
ניצלת את התמימות שלי, תודה לאל שעזצת את זה בזמן.
אמנם זה עלה לי בדמעות, בצעקות, בדיכאון, אבל זה היה שווה את
זה, כי אם באמת היינו עושים את כל זה, לא הייתי יכולה לחיות עם
זה שעזבת אותי, מיד אחרי שכל זה קרה.

שעות ישבתי עליך, בכיתי, כתבתי לך שיריים, על כמה שפגעת בי,
כתבתי הרבה אפילו יותר מדי. (אולי אני אפרסם אותם פה)
דיברתי עם כל בן אדם שעוזר לי, עם כל אחד שיבין אותי, הם עזרו
לי, הם הצילו אותי מלבכות כל הזמן.
אך אני אדע תמיד, שאתה היית האהבה הראשונה שלי, ושאני עדיין
אוהבת אותך.