נפרדתי לשלום ממאיה ורועי, ופניתי לעבר הצומת הגדולה שהמתינה
מולי. 3 מעברי חצייה עם רמזורים. פתאום, בזמן שאני מחכה
שהרמזור של המעבר השני יתחלף לאיש ירוק, שמעתי איש מאחורי אומר
במבטא אתיופי: "או-הו, איזה ראסטות". הסתובבתי אליו, והנה
אתיופי רזה, אך די גבוה, מחייך אלי ואומר: "עוד לא ראיתי בחורה
עם ראסטות, יפה לך". מלמלתי "תודה" והסתכלתי בלחץ על הרמזור.
"נעים מאוד, אני בני", אמר, ושלח אלי את ידו ללחיצת יד. "אני
סתו", שלחתי לו יד והחלפנו לחיצה עדינה. בני האתיופי החל לשאול
אותי על הבית ספר שלי, איפה אני גרה, אם אני פנויה, והוא התגלה
כבחור מאוד חביב.
"תטפלי בראסטות האלה, כן? כדאי לך", אמר בני. הנהנתי לו
כתשובה, ואז כשהגענו לצומת הבאה אמרתי לו שאני פונה כאן שמאלה.
ובני אמר: "אם תיהי בסביבה את מוזמנת לצעוק 'בנימין!' ואני כבר
אמצא אותך", אמר ופנה ללכת לכיוון השני, "ביי, סתו".
"ביי, בני".