זה היה בדיוק בגיל 34 כשהוא גילה שהוא בעצם טייפ.
הוא ישב לו בכיסא הנדנדה שבסלון, רואה סרט שהוא הזמין מהחנות
דרך הטלפון לכבוד יום ההולדת, מקשיב לקול ישראל תוך כדי.
אז הוא שם לב לזה.
הוא לא היה משהו גדול, טייפ זול כזה, מאלה שתמיד משמיעים רעשי
רקע מוזרים.

זה הסביר המון דברים.
למשל למה הוא היה כל כך קטן, ולמה הוא ציפצף תמיד בשערים
אלקטרוניים, ולמה אנשים הסתכלו עליו מוזר, ולמה הילדים בבית
הספר תמיד היו צוחקים על האנטנה שלו.

טוב, הוא חשב. לזה בטח תהיה השפעה עצומה על החיים שלי.
וחזר להתרכז בסרט.

מיותר לציין שלא הייתה לזה השפעה.
לא עצומה לפחות.

בגיל  75 הוא שוב ישב בכיסא הנדנדה, אותו אחד, שומע קול ישראל
ומביט בנכדים שלו שמתרוצצים מסביב.

לפעמים הוא פשוט קינא בהם.
תראו אותם, כל כך פשוטים, לא חושבים על שום דבר.
אה, כן, וגם האנטנה שלהם היתה יותר גדולה משלו.

עם הזמן הקליטה שלו פחתה ופחתה, הוא חשב. אפילו את רדיו דרום
הוא כבר שמע במקוטע.

בגיל 77 זרקו אותו לזבל.
מה לעשות, כשהוא הזדקן הוא נהיה קצת מיותר.