שחמט. הוא היה שחקן טוב למדי, כמקובל בארץ הולדתו. טוב במושגים
שלי, על כל פנים. עם הזקנה הדרדרה יכולתו עד כדי כך שעלה בידי
לנצחו, מדי פעם. אני הייתי שחקן גרוע תמיד. מרושל, נלאה לתכנן
ולזמום, מחשבותי משוטטות. מסכם שורת מספרים ומקבל בכל פעם
תוצאה אחרת. לא טיפוס של שח, או של איזשהו עיסוק הדומה לשח,
מוקפד ופרטני. ובכל זאת הקדשתי את כל חיי לפרטי-הפרטים הללו,
המשמימים. תיקון רמות האנרגיה על פי תורת ההפרעות, כיול המכשיר
לפי צימוד DC או AC, תכנות מונחה-עצמים. קש וגבבה.
הוא התעקש שאגיע כל יום חמישי (אולי היה זה יום רביעי?). חיכה
כל השבוע לביקור הזה. ואני, ילד טוב, אכן באתי. ברטינה, אבל
הגעתי. בין לבין שוטט ושוטט בכלא דירתו בגופו הזקן. קרא את
"דבר". כיבס גופיות מנוקבות ומצהיבות ביד. חיבר כל מיני
חיבורים חשמליים פירטיים והרי אסון. ניהל שיחות טלפון, צועק אל
תוך השפופרת עד שהמאזין בצד השני התחרש כמוהו כמעט. ירד מדירתו
לקנות קניות שונות וחזר. הדליק את הטלביזיה והגביר את עוצמת
הקול לרמה המכסימלית, מטריף את דעת השכנים. זה הגיע להם, לחלקם
לפחות. המתין.
תמיד הגיש תה. רותח, בכוסות זכוכית דקיקות ומעוטרות תחריטים,
נתונות באותו כן משונה, מצויד באוזן פלסטיק לאחיזה. הרי לא
ניתן היה לגעת בכוס הלוהטת. פעם היו מתלוות לכך גם קוביות
סוכר, שהיו נאחזות בין שיני השותה בשעת הלגימה. אלא שעם השנים
דהתה במקצת רוסיותו, אוקראיניותו למען הדיוק, והסוכר הוגש בדרך
מקובלת יותר. מקובלת יותר כאן.
בדירה עמד מחנקם של זקנה עזובה והמוות הקרב. בחוץ, בתוככי
הסלאמס החולוני משופר הדיור, הדהדו צפירות מכוניות וקריאותיהם
של פרחחים צעירים והתריסים היו מוגפים תמיד. כאילו יש בהגפתם
כדי להדוף משהו.
השיחות בכל הביקורים דמו זו לזו. הוא נדנד בשאלות דאגניות על
הלימודים שלי והחברה שהיתה או לא היתה לי. הציע כסף. אני
החזרתי תשובות קצרות וחתומות. לא שאלתי דבר. איך הגיע לכאן.
כיצד נטרפה ספינת הכוכבים שלו על חופי השמש הבוהקת הללו. אילו
זכרונות שרדו משם, היכן שגזעי העצים לבנים היו והשפה מוזרה
כל-כך.

אחרי מותו עמדה הדירה ריקה במשך זמן-מה. ואז עברנו, אני
והעתידה בקרוב להיות אשתי, לגור שם. זו היתה עסקה כדאית.
שילמנו רק את מחצית דמי השכירות מכיון שמחצית הדירה היתה
בבעלות אבי. באחד הימים הגיע מכתב בדואר, ממוען על שם סבי.
פרסומת להשקעה כלשהי, של אחד הבנקים. הפכתי את המעטפה וקראתי
את המילים הבאות: "הודעה שתפקח לך את העינים". אשתי לעתיד חשבה
שזה מצחיק מאד. אולי גם אני חשבתי כך. לקחתי את המעטפה הסגורה
והשלכתי אותה אל פח האשפה ואחר-כך עליתי חזרה אל הדירה
שהטלביזיה בה הפסיקה להרעיש.