רוצה לגעת בחלום ולא יודעת איך,
הרוח ממשיכה לנשוב ואיתה נדמה שהחלום חולף,
הרגע שהיה הווה, הופך בשניה לעבר
והעתיד נראה לי מנוכר.
מסתכלת על העולם מכס המלכות הפרטי שלי.
תוהה אם יש עוד אדם בעולם שמרגיש אותי.
מבינה לאט לאט שהחומות סביב ליבי רק הולכות וגדלות,
רוצה לדעת אם מישהו אותם יצליח לראות.
כס המלכות הופך אט אט לביצה של מציאות.
היום יום הופך לאפור עם נגיעה של אדום.
אני בתוך כל זה מחפשת את הפנטזיה המהפנטת,
שתישא אותי למעלה אל רקיע האינסוף.
בביתי המציאות מכל חלון פורצת,
השחר מאיר לו ואני ממצמצת,
מקווה ששרידי החלום מהדהדים בליבי
ומקווה להסתובב ולמצוא אותך לידי.
צמרמורת של בוקר עוברת בגופי,
ויד מושטת וחמה נוגעת בכתפי.
החלום שלי כמעט מציאותי
רק חבל שגם אתה לא זה שפרץ לליבי.
החומות עוד שם, ההגנות עוד לא נפלו,
...אולי הזמן יצליח לרמוס אותן.
ובינתיים עוד בוקר של סתם יום
חודר לתוכי כמו חלום כתום.
הרוח ממשיכה להרעיד מה שמעבר לחלון,
אני מסתגרת לי בתוך ההמון.
החלום מקביל למציאות
והמציאות הינה החלום,
יבוא היום ששניהם ייפגשו,
חלום יהפוך למציאות ומציאות תהפוך לדמיון.
קרן שמש עדינה מלטפת את פניינו,
ומתוך השמיכה אתה מחייך לי,
"בוקר טוב, ותפסיקי לחלום", אתה אומר לי.