"למנות כמה אהבתיך?", שאלתיה. "והרי איך אוכל?"
"תנסה", השיבה, עיניה החומות, עיני איילה מתחננות בוהות בי.
"שהרי אהבה היא דבר כה נזיל, ואני רוצה לדעת כמה אתה אוהב
אותי, היום, כאן, עכשיו".
"אם כן", עניתי במהרה, "אם האהבה היא נוזלית, אז אהבתי אלייך
רבה כמי האוקיינוס והימים, הנהרות והמעיינות כולם יחד". חשתי
פואטי, אך היא את אפה עיקמה, ואמרה "אין אלו ימי הביניים,
טיפשון! הימים מזוהמים, הנחלים מצחינים מביוב, האוקיינוסים
מתייבשים ונסוגים. האם כזו אהבתך אליי, כל יום נסוגה
ומתמעטת?"
מוחי קדח בנסותי למצא מענה ללשונה החדה. "אם כן, אהבתי אלייך
היא כמו נחל צין הזורם ושוטף ורוגש בעת שיטפון, ובורותיו וגביו
ומעיינותיו מוצפים כולם כמו כוסות המלאות עד קיצן ואפילו מחט
שתיזרקי פנימה תגרום להן להגדיש סאתן, והם יתיזו לכל עבר".
התמונה עמדה במוחי, דוממת, יפהפיה, מהממת. וכך גם אהובתי, מלבד
עניין הדממה.
"נחל מצויין בחרת לך..." אמרה בחיוך המתעקם בקצהו בזלזול,
"אכן, שוטף הוא  ביופי שאין שני לו, אולם לאחר כשבועיים מתנקז
הוא כולו וייבש, וכל מימיו חסרי תועלת הם בים המוות הכחול. האם
כזו היא אהבתך? סוערת ורוגשת, אך מקץ ימים ספורים נעלמת והופכת
תפלה וחסרת טעם?"
חשתי מתוסכל, חסר מענה. היא עיוותה את כל מילות אהבתי, והרי
הייתה זו בקשתה שלה שאומר לה, שאמדוד את האהבה שלי! וכי איך
אפשר? או אז, רעיון אחרון במוחי הבזיק. לקחתי כוס מדידה בגודל
אגרוף, ומלאתי אותה מים. אחר שתיתיה בלגימה אחת, ואמרתי "אם
כך, אהבתי אלייך היו המים הללו. ונכון שאינם רבים או מרשימים,
אך הם עושים דרכם לתוך ליבי ושם יישארו, וימלאו כל חדר ועליה,
וייזרמו בכל וריד ועורק ונים, וייגרמו ללבי לפעום בכל בוקר".
הבטתי בעיניה בחשש, בוחן את תגובתה. היא צווחה מאושר, זרקה
לאוויר את הוורד שהבאתי לה, כרכה זרועותיי סביבי וכיסתה את
פניי בנשיקות אהבה.