אז ישבתי לכתוב. דם על הידיים, פחד בעניים.הגוף רועד והלב
נחנק.לאחרונה הנשימות קשות לי יותר ויותר.הריאות נאנקות בסבל,
קורסות מבושה.האוויר שהן הכניסו לקרבן לא ראוי לנשימת אדם, לא
ראוי לצילום עיניים. חלחלה עוברת בי לנוכח התמונות הרצות שוב
ושוב בראשי, זהו סרט צילום אחד שאי אפשר יהיה לשרוף לעולם.
אנחנו באבל כבר שנה. כולם חיים פה אבל את יושבת שבעה, מספידה
את עצמך בלי סוף. חזרתי משם עם טעם של מוות בפה, אני יודע, אבל
חזרתי בשבילך.חזרתי בגללך.

ועשינו לנו סלון, מטבח ומקלחת קטנה וחדר שינה עם וילון. עשינו
גם ילד. לא איכפת לי שתתני לו לקרוא, הוא גם ככה רואה את הכול.
כשאת לא מסתכלת (והרי מתי את כן מסתכלת?) הוא מביט בי כמו מתוך
עינייך ושואל בדממה, תמה על תשובתי המגומגמת. לפחות אני
מגמגם... את אפילו את זה לא עושה... שתיקותייך ממלאות את החדר,
משאירות אותי אדיש, השקט מעיק ואת מתעלמת, את הורגת אותי. אני
מביט בך רק כדי לראות שאת אינך מביטה חזרה. הביטי בי כבר! את
מרכינה את ראשך,הביטי בי...

את לא טורחת אפילו לסובב את הראש אל הזר שיושב לידך.עינייך
בוהות בקיר, אצבעותייך מתופפות בנוקשות על השולחן. דמותך מאז
עוד חוזרת אלי לפעמים ברגעי חולשה. עולה לנגד עיני ומחזירה
לכמה רגעי חסד ספורים את הביטחון בחיים ובמה שהם שווים. את לא
אומרת דבר וצליל לא עולה משפתייך, רק אישונים צחורים מרגיעים
את המהומה מסביב, מחזירים ללבי את קצבו. את מפלסת דרכך אלי, את
יודעת את הדרך והנה... הנה את כבר נופלת על כתפי... חבוקה בין
זרועותיי העייפות... אך דמותך כמלאך מתפוגגת כלא הייתה, עלי
לחזור כעת. לתופת, להמון, לאנשים שלי, הרי לא כולנו מלאכים...