סוף סוף. האירוע שכה חיכיתי לו. קוני והילדים, סוף סוף אראה
אותם. חיוך גדול נפרש על שפתי. הו, כמה שאני מתגעגע אליהם. בטח
ג'ימי כבר גדל,  נהיה ממש גבר, וליזי, הו הו, כבר עלמה צעירה,
עם מחזרים מפה עד הודעה חדשה. כן, ארבע שנים ארוכות היו לי פה
בכלא היפני. על לא עוול בכפי אסרו אותי, עמדתי בתור בסופר,
כשפתאום מישהו שם לי שקית עם חומר לבן בתוך המצרכים. פתאום אני
מוצא את עצמי באזיקים, ולפני שהספקתי לומר מילה, כבר הכרתי
מקרוב את וו צ'ין, "חברי" החדש לתא. עם חברים כאלה...

אבל מה איכפת לי? חזר החיוך לשפתי. כל זה מאחורי. עכשיו אשקיע
את כל כולי במשפחתי היקרה בסן דייגו. כן, אני.. פו! פו! נשמעו
לידי התנשפויות כבדות. הסתובבתי לראות את מקור הרעש. מול עיני
ניצב גבר, בערך בן 50,  כולו מסריח מאלכוהול, בגדיו מלאי
טלאים, זקנו פראי, ולפי ריחו כנראה שלא שמע על המצאת הסבון.
בידו הוא החזיק מזוודה. היא נראתה נורא כבדה, לבי נכמר. "אפשר
לעזור לך, אדוני?", "עזוב אותי, עזבו אותי כולכם", ענה בכעס.
"אדוני, בבקשה, תן לי לעזור לך, המזוודה נראית מאד כבדה". "לך
מפה, מטומטם", סינן לעברי. "הזמן מתחיל לדחוק", חשבתי לעצמי.
"מה אם אפספס את הטיסה שלי? אצטרך לעבוד עוד שנתיים אצל
שיקהורה האיום, אני חייב להספיק אותה". " יש פה הרבה על כף
המאזניים. אין לי זמן, תן לי את המזוודה או שאני הולך, אני
עומד לפספס את הטיסה שלי", אמרתי לאיש. ראיתי שהוא מתרכך.
"טוב", אמר האיש, חצי בכעס, חצי בחיוך. אבל תיזהר, יש בפנים
משהו שביר". הלכנו ביחד כמה דקות. האיש התנהג בצורה מוזרה, רוב
הזמן זעף אך פה ושם הגניב חיוך שובה לב, כאילו הוא במלחמה
פנימית עצומה. "תודה רבה", הוא אמרבטון הרגיל שלו, אבל כבר לא
התייחסתי, רצתי לעבר החופש.

כן, עוד מעט אהיה בבית, זמזמתי לעצמי את " WE ARE THE
CHAMPIONS" שמח וטוב לב.
"טיסה 544 יצאה לסן פרנסיסקו", הודיעה הדיילת החמודה בחן רב,
על אף שבאותו רגע היא נראתה לי כמו קינג קונג. "לו רק ידעה מה
זה לעבוד בשבילו או הכירה את החיוך של ליזי היתה עוצרת את
המטוס במו ידיה", חשבתי. היאוש תקף אותי. עולמי חרב עלי."אני
כבר בחיים לא אחזור הביתה, כבר לא אכפת לי מכלום, אלך אשתה כמה
וודקות, אשכח מהכל, אגור על הספסל שבפארק, אקבץ נדבות..."

"בום", נשמע פיצוץ עז מכיוון השירותים. ברזים עפו באויר, מים
נזלו לכל עבר, וחתיכות של מזוודה עפו באויר. הקהל התאסף
בהמוניו, לראות מה קרה. "כולם לזוז אחורה", צעק מפקח המשטרה,
בחור גוץ וקירח, "יש פה פתק".

"פתק זה הוא פתק של איש מסכן, איש מסכן ועזוב, או לפחות כך
היה, עד היום. איש שהידרדר להימורים ולא יכל להפסיק. אשתו זרקה
אותו וילדיו כבר לא רצו לראות אותו. הוא החליט לעשות מעשה. רצה
להראות לכולם את הכעס הרב שהוא חש. הוא החליט לפוצץ מטוס
נוסעים שטס לסן פרנסיסקו. אמנם החברה ויתרה עליו, אבל איש אחד
לא היה מוכן לוותר. איש אחד במעשה שלכאורה הוא נורא קטן הפיח
בו תקווה והזכיר לו עד כמה טובים הם בני האדם. האיש הזה הציל
הרבה נשמות טובות. סליחה על השירותים, אבל פצצה חייבת להתפוצץ.
השארתי לכם קצת מכספי ההימורים שלי. תבנו אסלות מזהב, כמו לבו
של האמריקאי",

                                                     
שלכם, פלוני אלמוני

הקהל היה המום, אך יותר מכולם עמד שם איש אחד, אני, ג'ון סמית'
מסן דייגו.

"טוב, יהיה בסדר", חשבתי לעצמי, "אעבוד עוד שנתיים ואז אראה
אותם". גל של אופטימיות נפל עלי. הלכתי למסעדה לאכול משהו.
"כן, הם שווים את זה. הסתכלתי שוב בתמונות המשפחתיות". "מלצר,
חשבון בבקשה". "קח, אדוני,זה מהאיש שיושב שם". "אבל אין שם אף
אחד". "הוא היה שם, אני אומר לך". "טוב, לא משנה". הסתכלתי על
החשבון ומה רבה היתה תדהמתי, זה לא היה חשבון, זה היה כרטיס
טיסה לסן דייגו.