אני מקווה שאתה לא מרגיש כמוני,
כי אני מרגישה כל כך רע.
אני מרגישה כאילו אני טובעת באוקיינוס השקט, צורחת וצורחת,
זועקת לעזרה, אבל אף אחד לא בא להציל אותי, כי במקום כל כך
שקט, הצעקה נבלעת עם הדממה. אני לא חושבת שאי פעם מישהו התמודד
עם צעקות באוקיינוס השקט.
לפעמים כשאני מתיישבת על הכיסא, אני מקווה שהוא יפול אחורה.
אתה מבין מה עשית לי? אני מקווה להפצע. אני רוצה להפגע, רק כדי
להרגיש שהפגיעה שלך בי לא הייתה הנוראה ביותר. למען האמת, אני
חושבת שאני סתם משחקת עם עצמי משחקי כאב. אני כבר יודעת
שהפגיעה שלך הייתה הכי קשה, הכי כואבת.
אני מרגישה כאילו אני מתה נפשית וחיה פיזית, ובשביל לגרום
לאיזון אני רוצה למות פיזית. הגעתי למצב שאני רוצה למות. פשוט
למות.
לפעמים כשאני מתקלחת, אני שמה את הפקק וממלאה אמבטיה קפואה,
כדי שאני אסבול. אני עוצמת את העיניים ומקווה להרדם, ולטבוע.
לטבוע באוקיינוס שלי, האמבטיה שלי. זה האוקיינוס הרועש בשבילי,
אתה הרי יודע מה עברתי שם, אתה גרמת לי לעבור את זה.
אני מרגישה כאילו אני היחידה שסובלת. אתה מכיר את ההרגשה הזאת?
לא חשבתי שכן, מושלם שכמותך. אני הולכת ברחוב ורואה אנשים
ביחד, אנשים צוחקים, אנשים מחייכים לעצמם, אנשים שאוהבים את מה
שהם רואים. ואני? אני לבד, בוכה, עצובה, שונאת את מה שאני
רואה. בעיקר שונאת אותך.
לפעמים כשאני יושבת בארוחת ערב עם המשפחה שלי, אני רוצה לקום
לצרוח. לצרוח על כולם, לצרוח על אימא שלי, שידעה מה אתה עושה
לי אבל לא עצרה אותך. לצרוח על אבא שלי, שעושה אותו דבר לאימא
שלי. לצרוח על אח שלי, שעם כל הרמזים שלי - הוא עדיין לא הבין,
ותמיד ראה בך בן משפחה. אני רוצה לקחת את הסכין של הסטייק של
אבא שלי ולתקוע אותו בלב שלי. לדמם למוות מול המשפחה שלי, זה
הפרס שהם יקבלו. את הלב שלי במתנה. חנוכה שמח, משפחה נפלאה.
אני מרגישה כאילו אני מתאמנת על להתפרק, אני יושבת כל פעם
וחושבת איך אני אעשה את זה. איך אני אתפרק בדרך הכי טובה, כי
אם כבר להתפרק, לפחות עם הצלחה. פעם לקחתי ארבעה כדורי שינה,
ורציתי להמשיך, אבל אתה הופעת. אתה תמיד בא בזמן הלא מתאים.
בגללך לא סיימתי את המשימה. אני מאשימה אותך.
אני מאשימה אותך בהכל, אני מאשימה אותך.
אני איבדתי את השפיות שלי כשאיבדתי אותך, ולכן אני מאשימה
אותך.
אני התמכרתי אל הכאב שגרמת לי להרגיש, כי נהנתי לכאוב - איתך.

ועכשיו השארת אותי לכאוב לבד, הרי ידעת שאני אהיה לבד. אני
חושבת שזה היה התכנון שלך.
להכאיב לי ולגרום לי לרצות את הכאב, ולעזוב אותי. אתה יודע
שכואב לי יותר בלי כאב?
כל שורה שאני כותבת פה היא שורה שאני לא רוצה לכתוב.
תמיד שמרתי את הכול בסוד, אבל למען האמת, זה לא היה סוד. כולם
ידעו, אתה דאגת לספר לכולם.
אני אמשיך להתאמן על ההתפרקות שלי, ואני אמשיך  להאמין שאתה
תתפרק לפניי.
אני מקווה שאתה לא מרגיש כמוני,
אני מקווה שאתה מרגיש הרבה יותר רע.