די! היא אמרה, סתכל לי בעיניים, תפסיק כבר לרוץ מסדנה לסדנה
כמו איזה עכבר מאושר.
הלכתי לי לאט עם כוס צ'אי ביד בין עוד כמה אלפי ישראלים שדילגו
בקלילות מדהימה בין כל מיני סדנאות עם שמות מוזרים. לרגע היה
נראה שהישראלי החדש, בוגר הודו ודרום אמריקה מנסה לשלב בין כל
הידע האזוטרי בעולם כדי לבנות לנו מציאות חדשה.

בשמחת תורה הייתי בפסטיבל סגול התשיעי שנערך על חוף אכזיב. רק
שעה וחצי מכאן ואולי חצי עולם רחוק יותר. שיטוט מיקרי בשבת
בפסטיבל סגול יכול להביא אותך להתחיל את היום "בחוויה שמאנית
מצרית-עברית", להמשיך ל"ריפוי הילד הפנימי" כדי לגלות שבסך הכל
צריך קצת "פאנג שוואי ליצירת זוגיות הרמונית". אם הנערה פתאום
בורחת, תמיד אפשר ללמוד איך להפעיל "כישוף שמאני" כדי להשיג
"הצלחה ושפע ללא מאמץ".

מול ים כחול וחוף צהוב לא יכולתי שלא להסתכל לה בעיניים.
התיישבנו בנחת על החול החם. "את מכירה את הסיפור על פרח
הנזירות הנודד?" שאלתי אותה. "אם הוא לא נדד בפרארי שלי, אז
אני אשמח לשמוע" היא אמרה לי במבט סגול שכמעט שלח אותי
לקרדיולוג.
בסדר אמרתי, בשבילך אשמח לוותר אפילו על "אורגזמת הצחוק".
אל תדאג, היא לטפה את ידי ברכות, אני אקח אותך אחר כך "אל מעבר
לגבול האחרון" ואז אולי נמשיך ביחד  ל"ריקוד הלב".

משפחות משפחות הם עלו בשביל הצר העולה למנזר. עצי הצפצפות
הוריקו והבריקו לאורך הנהר. היה זה עוד יום קיץ בהיר בעמק
הלונגז'ו שבמזרח טיבט.

משפחות משפחות הם טיפסו לאט, מתנשפים מעט באוויר הדליל, כולם
לבושים בבגדיהם האדומים, בגדים שהם שמרו היטיב לימים חגיגיים.
בכל קבוצה שכזאת בלט נער צעיר כבן שש עשרה, חתן השמחה. בשבילו
זה היה היום הגדול בחייו, יום ההסמכה.

משפחה משפחה הם נכנסו בשערי המנזר העצומים, מנזר שהיה דבוק אל
צלע ההר כמו קן סנוניות על תקרה של מערה. הם טיפסו בגרם מדרגות
תלול וצר ונכנסו לקודש הקודשים אל אולם ההתוודעות הגדול בעל
עמודי העץ שצופו בעיטורי זהב והכתלים האדומים. הם התיישבו בשקט
על השטיחים הישנים והריחו לקרבם ריחות של אינסוף מקלות קטורת
שבערו לאט לאט במשך מאות שנים.

הנערים קרנו מאושר, התיישבו במרכז משפחתם הענפה הרעיפו חיוכים
וקיבלו חיזוקים מכל קרוביהם ואוהביהם. רק נער אחד שמר על פנים
עצובות וארשת קפואה. הוא התיישב קצת קדימה ממשפחתו כדי שאיש
מהם לא יוכל לראות את עיניו העצובות. הוא בחר מקום מאחורי עמוד
העץ הגדול כדי שיוסתר מעט בקדמת הבמה. אם זה היה תלוי בו היה
הנער לונגוצ'ה נבלע באדמה מתחת לשטיח הכבד. הוא היה מוכן לתת
הכל כדי לא להיות כאן ברגע הזה.

שלושה תופים גדולים רעמו, הלחישות באולם הגדול הפכו לדממה. דקה
אחר כך נכנס לאולם בגלימה מרשימה הלמה הגדול טימבוצ'ה. הלמה
שבדיוק היום לפני עשר שנים לקח על עצמו את המשימה ללוות את
קבוצת הנערים שנבחרו מהכפר מיום ראשית חניכותם ועד לרגע שבו
יוסמכו להיות אחים במסדר נזירי המצנפת הצהובה.
הלמה טימבוצ'ה עצם את עיניו וגלש לדקות ארוכות של מדיטציה
עמוקה. לבסוף פקח לאט לאט את עיניו והחל לשאת את דבריו:
"היום לפני עשר שנים בדיוק קיבלתי לידי קבוצת ילדים קטנה.
עבודה רבה השקעתי כדי ללוות אותם בדרכם הארוכה. היו לנו לילות
קרים, היו חיוכים ושמחה והיו רגעים קשים. תסתכלו עכשיו מסביבכם
הנה יש לנו קבוצה של נזירים. אני רואה פה הרבה שמחה. הרבה
גאווה במשפחות המאושרות. אולי גם אני צריך לחוש גאה בהישגיי.
אבל ההישג מהו? עלינו מדרגה, אבל לשם מה? ראו נא בעצמכם איך
העלה הבודד שעלה וצמח בראש עץ הצפצפה מצהיב ברוח הסתיו הקרירה
ונופל לאדמה בדיק כמו אחיו מהענף הנמוך ביותר. כולם, כל העלים
נסחפים ברוחות החורף ונשחקים יחדיו תחת סופות הקרח הקפואות.
אבל אם הכל הבל ואשליה אז למה זה קירבתי אלי קבוצה מתישה כזאת
של תלמידים?
לא עשיתי את זה בגלל האשליה של להשיג משהו, גם לא כדי להגיש
חשוב יותר או אהוב יותר. רציתי בכם תלמידי כדי לחוות שוב
בעיניים תמימות את חוויית הלמידה. דרככם חוויתי מחדש את כל
ההכשרות והתובנות שכל אחד מכם חווה בשנים האחרונות. יחד אתכם
חוויתי את ההתרגשות שבמסע. רוחי יצאה עם אלו מכם שהלכו להתבודד
לחודשים ארוכים בהרים. באוזני התגלגלו המנגינות של המוכשרים
שבכם שיצאו ללמוד שירה מקודשת. עיני בהקו בראותם את המנדלות
שציירתם. נפשי עקבה אחרי כל מסלול נשמתו של כל אחד ואחד מכם.
בזאת אני רוצה להגיד לכם תודה ולהסמיך אתכם כחברים מן המניין
במסדר נזירי המצנפת הצהובה.

אחד אחד הוא קרא לתלמידיו, סיפר לכולם על התמחותו הייחודית,
היכן הוא השתלם ומהם התמחויותיו. אחר כך הניח על ראש התלמיד את
המצנפת הצהובה, חיבק אותו חיבוק עמוק ועבר לתלמיד הבא.
הנער לונגוצ'ה ידע שכנראה היום הוא לא יקבל את ההסמכה. כמו
כולם הוא עבר ממנזר למנזר אבל הוא לא הצליח להשתלב באף מקום.
הוא הרגיש לא מספיק מוכשר ללמוד את האומנות שעשו במקום אחד.
הוא לא הסתדר אם הנזירים במנזר השני, לא שקדן מספיק בשלישי.
ברביעי נראה לו שהם סתם ממזמזים את הזמן. הוא הרגיש תזזיתי
מידי במנזר החמישי, מיותר לגמרי בשישי, אבוד בשביעי, מרגיז
בשמיני. שנים רבות הוא נדד ממקום למקום, הוא ניסה שוב ושוב אך
לא מצא בית. גם אם לפעמים נקשר לכמה אנשים תמיד משהו חרק ומהר
מאוד הוא מצא את עצמו שוב בדרכים. כשחזר הביתה בסוף תקופת
ההתמחות לא היה לו שום הישג להתפאר בו, שום ידע מיוחד ושום
התמחות.

הלמה הגדול חילק מצנפת אחר מצנפת, גלימה אחר גלימה ואז כשהכל
כמעט נגמר הוא ניגש לאחורי העמוד הגדול וקרא לנער לונגוצ'ה
לבוא ולגשת לקדמת הבמה.
"מכל תלמידי השכלתי" אמר הלמה בקול רפה, "אבל מאחד מהם למדתי
את השיעור הכי גדול. הנער הזה לא נכנע. הוא לא התפשר על
"ממוצע". בכל מקום אליו הגיע הוא בא עם לב טהור והמון תקווה
בעיניים אולם כשהוא ראה שאינו יכול או שהוא לא מוכשר מספיק או
פשוט שזה לא זה, הוא קם ועזב, לקח את חפציו ויצא לדרך חדשה.
הוא לא חשש מהבדידות. הוא לא פחד מתחושת הכישלון. הוא לא היסס
אפילו שידע שיצטרך להתחיל הכל מאפס. הוא תמיד היה כן עם עצמו,
אסף עוד קצת כוח ושמר בקנאות על התקווה.
מהנער הזה למדתי לראשונה מהו האומץ האמיתי. האומץ האמיתי הוא
להיות תמיד כן עם עצמך."
הלמה הקשיב לנשימה, הביט ארוכות בלונגוצ'ה במבט אוהב, ניגש
אליו נתן לו נשיקה והלביש על ראשו את המצנפת הצהובה.

"אבל הוא לא תורם כלום לחברה", לחשה זקנה קנטרנית אחת לחברתה
בקול מספיק שקט שכולם יוכלו לשמוע.
הלמה, כמו התעלם מהן והמשיך בדבריו. "לונגוצ'ה היה לא רק אמיץ
כלפי עצמו. הוא גם תרם המון לכל המקומות אותם ביקר. רק כאשר
עובר האורח הסקרן בא שואל, בודק ומנסה להתקרב ולא מצליח,
יכולים אנשי המקום הקבועים להשתמש בו כמראה מול עיניהם. רק
כשמגיע כזה עובר אורח סקרן שכזה הם יכולים לשאול את עצמם במה
הם צודקים ובעיקר להבין היכן הם טועים. בתמימות וללא דעה הפך
לונגוצ'ה לסוחר בשאלות. הוא העביר שאלות ממקום למקום מכפר לכפר
ממנזר למנזר. הוא הלך בדרכים ונשא בפיו את החשובה שבסחורות.
הוא הביא לכל מקום את הדשן החשוב ביותר לכל צמיחה, את השאלה
הפשוטה: למה?"