הבטתי בשעוני, שלוש דקות אחרי שמונה. שיט, כעסתי על עצמי, אימא
כבר תיתלה אותי בערב. הבטחתי לה שבדרך מהבסיס אכנס לסופר ואעשה
קצת קניות, "בעיקר חלב," אמרה אימא, "וגם סיגריות...". ועוד
הבטחתי לה שאקח בחזרה את התמונות מ'הצילומיה של מיה'. ועכשיו
כבר שמונה וחמש דקות. הסופר בטח כבר סגור וגם הצילומיה.

אין לי מזל היום. מה אני אשם שהקצין שלי דפק לי שעתיים
ביציאה... אני מנסה להכין את  נאום  התירוץ, אבל אני יודע
שהפעם זה לא יעבור בקלות.  היא תסתכל לי בעיניים ותגיד, ככה
כבדרך אגב "ומה שלום יפית?" ותחייך את החיוך שלה...

אני חולף על פני הכיכר ומציץ, 'הצילומיה של מיה' עדיין פתוחה.
אז עכשיו אני לא מתעצל, מסובב את הכיכר, חוזר על עקבותיי
ונכנס לחנייה. בשעה כזו יש כבר המון מקום ואני יכול להרשות
לעצמי לחנות באלכנוס. אני לא רואה בחלון את מיה  בצילומיה, מה
שמוזר לי  כי היא תמיד נשארת עד הסוף.

בפתח הצילומיה מחפש בכיס שלי, לעזאזל, שכחתי את הפתק. אם מיה
איננה וגם פתק אין לי, אז בטח שאין לי שום סיכוי, אבל העציץ
שעומד שם שואל:
"אפשר לעזור לך בחור צעיר?"
אני לא מבין, הוא לא רואה שאני חייל?  ושאני בקורס, אבל אני לא
מתקן אותו. סחוט  מידי.
"תראה, אין לי את הפתק, אבל השארתי כאן לפני כמה ימים תמונות
לפיתוח. תהיה מוכן לבדוק אם הגיעו כבר, ביקשתי פיתוח מט."
"מה השם?"
"גזית," אני עונה,  "מיכאל גזית."
אני כל כך עייף שבא לי עכשיו להזדחל הביתה, לעשות מקלחת טובה
ולהיכנס למיטה. אבל אני רואה את המבטים שהעציץ מחליף עם
הגורילה שעומד בפתח, מבט כזה לא נחמד ומתחיל להיות לי קצת חם.
"רק רגע." אומר העציץ, "תן לי לבדוק."
הוא מפשפש בתוך ערמת הצילומים ואחרי דקה מרים את הראש, "מיכאל
גזית? אמרת? הנה התמונות שלך. " איך שאני שם את יד ימין שלי על
הדלפק, הוא תופס לי אותה ומסנן קצר, "לא כל כך מהר."  והגורילה
שעומד בדלת מסתכל עלי ועליו, מתחיל להתקרב ואומר, "עכשיו תתנהג
יפה בחור צעיר, ובלי שום דאווינים תבוא אתנו. אתה שומע. או
שאני מחסל אותך על המקום."

מישהו אחר במקומי היה  מת על המקום. אבל אני לא עשו אותי אתמול
ולא באצבע,  אז אני סורק את הנוף במהירות. יכול להיות  באמת
שהוא הולך להרוג אותי על המקום, ואני לא יודע על מה. אז אני
מחליט להראות לו מי כאן המפקד, וגם להרים את קולי שידע שאני לא
מפחד וביד שמאל, לפני הכל לוחץ... סופר בלב   חמש... שש... שבע
ועכשיו אני אומר בקול הכי רם והכי ברור שאני יכול לומר, "אולי
תהיה מוכן להסביר לי למה אתה עוצר אותי. אני חייב להגיע הביתה,
אחרת אימא שלי תהרוג אותי." "אם לא תשתוק ותבוא אתנו, אימא שלך
לא תראה אותך יותר..."

אני מושך ידי פתאומיות מתחת ידו והיא משתחררת, גבי אל הקיר
אני ממשיך לדבר בקול רם וברור, בעיני מחפש פתח מילוט,  "אז
אולי תסביר לי למה אתה עוצר אותי. יש לי זכות לדבר קודם עם
האימא שלי, אחרת היא תעשה לי התקף ודמה על הראש שלך. לא שאכפת
לך מאימהות. אבל אתה לא יכול לחטוף אותי באמצע היום, ככה סתם
בלי סיבה."

אלה השנים מחליפים מבטים. לפי המבטים ברור כשמש בלילה שאין להם
שום כוונות לתת לי להתקשר הביתה או שאכפת להם מאימא שלי ואמהות
בכלל.

"נסביר לו?" זורק העציץ לגורילה שעכשיו מתקרב אלי?
"הא, אני חושב שקצת מוקדם. קודם כל צריך לשבור לו את העצמות."
"לא," אני צועק, "בלי מכות. " אני חושב על  הפנים הנאים שלי.
"טוב, אני הולך אתכם אבל למה? מה עשיתי?"  בפנים, אני מנסה
לשחזר אם היה משהו לא חוקי בהתנהגות שלי ביום האחרון או בשבוע
האחרון, אבל שום דבר לא עולה לי בראש. עם יפית היה סבבה. החדר
שלי מסודר וחוץ מזה אימא שלי לא תשלח  אחרי משתפי"ם כאלה בגלל
חדר לא מסודר, נכון?  אז מה יכולה להיות הסיבה?
ואז נופל מבטי על התמונות והצילומיה.
"רגע, זה בגלל התמונות? מה כבר עשיתי?" עכשיו אני  צועק,  "סתם
צילמתי את המסיבה האחרונה. וזו בכלל לא המצלמה שלי. זו המצלמה
של אימא שלי, בחיי אפילו  לקחתי אותה בלי רשות."
"אתה חושב שגם אימא שלו מעורבת בסיפור?  אז באמת אסור לו להרים
אליה טלפון היא עלולה לחמוק לנו מן האצבעות אומר הגורילה
לעציץ," שמתחיל לעשות פוטוסינתזה רצינית עכשיו.
" מספיק.  עמדנו כאן מספיק זמן. או שתבוא אתנו בשקט או שנכניס
לך קודם קצת מכות." לוחש ארס הגורילה. "טוב, אני אומר בכל רם ,
אני אבוא אתכם, אם רק תגידו לי לאן אתם לוקחים אותי."

"אתה בא אתנו עכשיו לבסיס, במרכז." אומר הגורילה  ותופס אותי
בכוח, כמעט חונק אותי.
אני רק מצליח עוד לצרוח, "אימא.... אימא... אימא-ל-ל'ה, הצילי
אותי..." ונעשה לי קצת חשוך בעיניים....

כשאני מתעורר, אני לבד. גם הגורילה וגם העציץ נעלמו בחשכה. יש
לי  כאב ראש נוראי. עכשיו אני גם שומע קולות בחוץ  ומתחיל
להיכנס לי פחד בלב כאילו הולכים  להעמיד אותי בפני כיתת
יורים.

הדלת נפתחת ואני רואה את אימא שלי מחייכת. לידה עומד איש גבוה
עם  חרבות על הכתפיים.
"בוא זזים הביתה." היא אומרת לי.

איך שאני רואה את האימא שלי, מה אגיד לכם, נעשה לי קל על
הנשמה. אנחנו יוצאים מלווים בפמליה של ארונות וגם הזה עם
החרבות. מוכר לי מהיכן שהוא, אבל לא זוכר מאיפה. אחרי שאנחנו
עוברים כמה שערים שנפתחים ונסגרים בצרימה חלודה, אנחנו מוצאים
את עצמנו בחוץ. החרבות לוחץ את ידיה של אימא שלי. ואומר
באדיבות, "אני מתנצל  על כל עגמת הנפש שנגרמה לך ולבן שלך. את
הרי יודעת, הצעירים האלה הנלהבים."
ואימא שלי  לא תאמינו לוחצת לו את היד בחום ובהזדמנות גם מסדרת
לו את הצווארון, ומחייכת ואומרת, "לא נורא העיקר שלא קרה לו
כלום. ואל תשכח אתם חייבים לי עכשיו."
ואני רואה כיצד הארונות נושם נשימה עמוקה ומניד בראשו. "כן,
כן, לא נשכח ."

ועכשיו אני לבד עם אימא שלי, עדיין לא מבין כלום.
"אולי תסבירי לי מה קורה פה אימא?"
"קודם כל תשתה משהו." היא אומרת ושולפת מתוך התיק הגדול שלה
בקבוק של קולה דיאט, כל כך מתאים לאימא שלי.
"נו."
אבל היא שותקת עד שנכנסים לאוטו שלה. ואז אני עוד פעם,
"נו...אולי תסבירי לי מה קרה?"
"טוב," אומרת אימא אחרי שמדליקה סיגריה ומתניעה, "אבל קודם כל
שתדע לך שאתה  היית עשר. טוב עשית שהתקשרת אלי." אני רק
מחייך.
"כן, הצלחתי לשמוע הכל. את  כל מה שקרה בצילומיה של מיה ואז,
אחרי שנייה הבנתי מיד מה קורה והתחלתי להרים טלפונים לכל
העולם, עד הרמטכ"ל הגעתי. והסברתי לו שאם לא ישחררו אותך על
המקום...."
אני מסתכל עליה ועדיין לא מבין. נדמה לי שרק אני קיבלתי מכה על
הראש אבל אולי גם היא... "אולי תתחילי מההתחלה..."

"טוב , רק כי אתה מבקש כל כך יפה והתנהגת למופת וגם  הלכת לקחת
בשבילי אתה התמונות. האמת  שאיך ששמעתי מה קורה בצילומיה
חיברתי אחד לאחד. תראה נורא פשוט. לפני חודשיים  ביקשה ממני
רותי הגננת שלך  לשעבר שאעזור לה להכין תפאורה למסיבת סיום
השנה בגן, אז התנדבתי. עבדנו ביחד איזה חודש ימים. הנושא
'החוצנים ואנחנו'. צילמתי את התפאורה כדי להדגים בפני ההורים
למה אנחנו מתכוונות כי כמובן צריך להגדיל אותה ולכל הורה לתת
חלק....
אימא נושפת עשן עמוק ופותחת חלון. תמיד היא עושה לי את זה את
ההפסקות האלה.

אז כששמעתי בסלולרי שלך מה קורה  בצילומיה הבנתי מייד שזה
דימיון פרוע של איזה מטומטם מהצבא שחשב שיש לי קשר עם חוצנים.
אז הרמתי כמה טלפונים ואיימתי על הצבא שאם לא יתנו  לי להפגש
עם  הבן שלי או עם אחד הגדולים, אפרסם את התמונות באינטרנט ואז
הסכימו לדבר איתי,  והסברתי להם הכל   ואתה כבר חופשי. זהו
פשוט, נכון?"

למחרת קמתי בבוקר עם כאב גרון קל, ונורא התחשק לי להישאר במיטה
ולבקש מאימא מכתב, כמו שהייתי מקבל אז בתיכון.  'למפקד שלום,
מיכאל לא הרגיש כל כך טוב אתמול והיה לו חום...' אבל החלטתי
שכוח אימא אסור לנצל יותר מידי,  אז ויתרתי וחזרתי לצבא.
מקסימום אצלצל לאימא באמצע היום.