עוד יום עבר, נשארה רק השמירה הזו, עוד שמירה אחת ואז הביתה.
אבל בינתיים שימי נטחן בשמירה ב-5 לפנות בוקר ברפיח, המון
מחשבות ציניות עברו לו בראש, על כמה יפה הזריחה על רקע הריסות
הבתים של הדחפור מאתמול, או כמה נעים השקט הזה, במקום לשבת
עכשיו על ספסל בת"א ולסבול מהמכוניות שצופרות להן והאנשים שעוד
מעט ימהרו לעבודה, הוא יכול לעמוד ולזכות בשקט החביב של רפיח,
עם קצת ריח פיח באוויר ומכונית שרופה שבטוח לא תתחיל לצפצף לה
פה, או שלא תדלק לה האזעקה בטעות.
שימי הסתכל על השעון, חצי שעה כבר שומר יותר ממה שצריך, אם יש
משהו שמעצבן זה לעמוד שם בשמירה יותר ממה שצריך, בייחוד מאז
שצה"ל התחיל פה שוב בסדרת המבצעים שלו, תמיד החיילים צוחקים:
"5 פלסטינים ביום אחד... רק היום, רק כאן, צה"ל יוצא במבצע
חדש". אז השעון המשיך לתקתק לו, שימי החל לצאת מריכוז, כי כל
מה שהוא התרכז בו זה לחפש איזה רכב משוריין עם אחד מהחברה
שיבוא להחליף אותו, הוא התחיל להסתכל מסביב, מצד ימין? כלום,
שמאל? כלום, מה לעזאזל הוא עושה פה? אין לו מושג.
הוא התחיל להיזכר בימים של לפני הגיוס, ההפגנה של מפלגת העבודה
שהוא הלך אליה, ניסיונות השכנוע של כמה מהחברים שלו לא להתגייס
לקרבי ולא להיות חלק מהכיבוש הזה, ומצד שני, החברים האחרים
שאמרו לו שמי שמשתמט לא צריך לחיות פה, שימי אמר בסופו של דבר
שהוא יתגייס ויעשה את הדברים על הצד ההומאני ביותר, הוא לא
יהיה אחד מהחיות האלה שמרביצים לאישה בהריון בהתקפת אדרנלין,
הוא לא יהיה מאלה שיושבים במחסום באמצע עזה או רפיח ויורים להם
על מטרות ברחוב מתוך שעמום, פעם יורים על מנורת רחוב, פעם
יורים על גלגל של רכב. שימי הסתכל שוב בשעון, ואז הסתכל סביב,
חשב לעצמו: 'במילא כל המקום הזה הרוס, במילא צריך לשפץ אותו
בצורה מטורפת, כדור אחד בגלגל של מכונית שגם ככה הרוסה לא
יפריע פה לאף אחד'. לרגע הוא חשב לעצמו אולי לא לעשות את זה,
אחרי הכל, עדיין היה לו בראש הבחור שהוא היה לפני הגיוס, הבחור
הזה שמסתכל על החיילים שבמחסום וכועס עליהם שהם חלק מהמדינה,
שהם עושים דברים שרק פוגעים ב'איך שאנחנו נראים', הוא גם חשב
לרגע שאם הוא היה מסתכל על עצמו מהצד עכשיו, רק רואה חייל בעל
דילמה אם לירות לכיף ברכב הרוס באמצע הרחוב מתוך שעמום, אז ישר
הוא היה קופץ ומכניס סיטואציה כזו כטענת נגד למה צריך להוציא
את צה"ל מהשטחים.
אבל המרחק מאותו בחור של לפני הצבא גדול כל כך, לפני הצבא אותו
בחור לא עבר טירונות 07 ומסע של 60 ק"מ בשביל לקבל את הכומתה
הסגולה, אותו בחור לא ראה את החבר הכי טוב שלו מהיחידה נהרג
בפריצה לבית של מישהו, אותו בחור לא ראה ילד שבא עם תיק שבתוכו
יש חומר נפץ, אותו אזרח שמאלני ששימי היה לפני כמה זמן לא יודע
מה זה לשבת שעות על גבי שעות במקום שומם עם ריח של שדה קרב
ולבהות באוויר אבל לנסות לא להירדם כדי לא להיות במצב לא נעים
שבו יבוא איזה פלסטינאי ויהרוג אותו, שימי של פעם לא ידע מה זה
להיות ער בשביל לא למות.
הוא העביר את הנצרה לבודדת, הסתכל לכל הכיוונים שוב ליתר
ביטחון, שלא יראו אותו, הסתכל על הצמיג, שאין איזה מישהו
שיעבור לו במטרה ואז יהיה תחקיר או משהו, הוא כיוון וירה.
בום! הצמיג התפוצץ, חתיכת רעש לבוקר שקט, פתאום רץ ילד בן 7
בערך בצעקות, שימי מהאינסטינקט כיוון אליו את האקדח, הרובה היה
על בודדת, כמעט ונפלט כדור, הילד עמד מול שימי וצרח עליו
בערבית משהו, שימי המשיך להיות עם הרובה מכוון לילד. שימי
התחיל לחשוב לעצמו: "שיסתום את הפה שלו, הכלב הקטן הזה! רק זה
חסר לי... מאיפה הוא הגיע...", הילד הסתכל הצידה והתחיל לרוץ,
בום! נורתה יריה.


עוד יום עבר, לפחות חסן הצליח לישון, למרות הימים המתישים
האחרונים, הלילה הראשון שחסן ישן בו מזה כמה ימים.
חסן שכב על הגב, נשען על משטח בטון שנשאר מהבית שהיה פה אתמול,
לרגע הוא כבר חשב לבכות, אבל אבא לא מרשה לו, והוא הבטיח לא
לבכות, אז מילה זאת מילה. הוא חיכה שאחיו יבוא לאסוף אותו אחר
כך, אתמול עם הבלאגן של הפינוי הוא נשאר מאחור ואחיו אמר לו
שהוא יאסוף אותו עם הזריחה, חצי שעה עברה מהזריחה והוא עוד לא
הגיע.
חסן התחיל להיזכר, כשהוא היה ממש קטן אבא שלו אמר לו שכשהוא
יהיה גדול יותר הוא ילמד בישראל אצל החברים היהודים, שעד אז
יהיה שלום, אבל אז פרצה האינתיפאדה ואז אבא שלו אמר לו שכשהוא
יהיה גדול הוא יהיה לוחם כמו אבא. חסן לא רצה להיות לוחם, נמאס
לו שקובעים לו את העתיד, נמאס לו לעבור מבית לבית ולגור כמה
שיותר קרוב לחיילים, הרי תמיד הבתים שקרובים לחיילים נהרסים
אחרי שמישהו מהעיר מפוצץ את עצמו אצל היהודים.
יש רגעים שהוא אפילו רוצה לשבת עם החיילים האלה ולדבר איתם,
אחרי הכל, הם צריכים גם להיות בני אדם, למרות שכולם אומרים שהם
חיות, אבל אסור לדבר על דברים כאלה, דברים כמו לשבת עם חיילים,
להפגין לסיום האינתיפאדה, מי שעושה דברים כאלה יכול להישפט על
עזרה ליהודים ואז המשפחה תקבל שם רע והוא ישפט למוות.
חסן שכב על הגב, כשהוא יהיה גדול, אז הוא יעשה את הדברים אחרת,
הוא לא ירוץ ויתאבד, הוא ינסה לדבר. הוא הסתכל החוצה, היה כבר
יותר מדי אור, אולי היה כדאי לצאת, בטח אח שלו צריך לבוא כל
רגע, פתאום נשמעה יריה, כל מה שעלה לו בראש זה שאח שלו נורה
ע"י מישהו, חסן רץ החוצה וראה מולו חייל, הוא לא פחד בחיים שלו
כמו שהוא פחד באותו רגע.
החייל כיוון אליו את הרובה וחסן צרח לו בהיסטריה שהוא ילד,
שהוא לא יעשה לו כלום, שיוריד את הרובה, הוא ראה שהחייל לא זז,
תמיד אמא סיפרה לו שלא משנה מה, עד שהוא לא מספיק גדול בשביל
להיות לוחם, שלא יריב עם החיילים, הם רק רוצים להרוג אותו, אבל
חסן לא ממש האמין לאמא שלו, כי לפני האינתיפאדה אבא אמר גם שיש
יהודים טובים.
חסן המשיך לצרוח, כבר בחוסר אונים, כנראה הוא הגיע למצב של
חוסר מחשבה, אבל כל מה שעלה לו לראש זה לרוץ הצידה ולתפוס
מחסה, לשכב שם עד שיבוא מישהו לעזר, חסן הסתכל הצידה וראה עוד
משטח בטון והתחיל לרוץ.
בום! נורתה יריה.