שברי זכוכית מונחים על החול.
אני צועדת ומתוכי אבדון משתקף.
דם מכתים את החלום הכחול, שקיוויתי שיעמוד בפני הכאב, ולא
ייסחף.

את מחניקה בכי, מקווה שלא אשים לב לרעד שמשתקע בקולך.
מהצד שלי עדיין שתיקה, ולך נמאס. נמאס מהחושך שבי, מהשקט שלי,
שאף-פעם לא באמת שקט, ושאף-פעם לא נותן לך תשובות.
ניתוק.
אני יודעת שהכעס שלך עליי מטריף אותך, גורם לך לפחד מעצמך,
וממני. נולדות בך דמעות שמפחדות על החיים שלי, על החיים
שוויתרתי מזמן.
הדאגה לא תעזוב אותך, גם כשאנקה את האיפור השחור מפניי, וחתכים
לא ייראו על רגליי.
אני כאן, ואין לך מנוחה. ושתינו יודעת, גם אם אהיה שם - עדיין
לא תהיה לך מנוחה. את עסוקה בלדאוג. רצה במעגלים, כמו בטוחה
שזה מה שיגרום לי להמשיך.

את צועקת עליי להישאר, כי צריך להילחם. כי אסור לברוח.
לו רק היית מסוגלת להבין שאני בסך-הכל מנסה להשאיר את שפיותי
איתי, לקצת יותר ממספר שעות.
אינך יודעת מהו מחנק, אשר צפוי לך כל דקה, כל יום, במשך כל
חייך.
אינך יודעת דבר על זה, ואני מודה ביני לבין עצמי.

הנסיך הקטן מתגלה אליי ברגעי קסם.
אני בוהה בו ארוכות, מנסה לחרוט את דמותו בזכרוני.
הוא, מספר שניות לפני שנחבא ממני, כותב לי באוויר משפטים
שעושים לי לאבד את השמיים.

סליחה על שאני לא יודעת ללחוש לך את מה שליבי חפץ בו.
רואה את כנפייך ויודעת,
שאני שברתי אותן.
פעם חשבתי שאת אמיתית לי, היום ברור לי
שאני עדיין קפואה.

13.10.2004