והשתיקות האלו
שמדברות כך לפעמים
במקומנו,
מה פשר השתיקות הללו,
העצורות,
העצומות,
תמיד נראה כי אתה
כמעט ואומר בהן
את האמת.
הרגש,
הו,
אילו רק הייתי יכולה
להפוך אותו
מילים בפיך,
עגלגלות ומתגלגלות החוצה
כסוכריות
או כדרדרים,
אגוזים קשים לפיצוח.
כן,
השתיקות האלו,
לפעמים זה נורא,
עד אשר אני מייחלת בלב
שתגיד כבר משהו,
לא משנה מה,
ושוב
שבה ועולה אצלי התחושה
שבשתיקות הללו משהו עומד
על קצה לשונך,
אבל אתה הרי לא באמת
לוחש בהן
דבר מה.
השתיקות העצומות,
עיניים,
ריאות,
העמוקות,
אוקיינוסים
לא ידעו כמותן
והדגים תמיד כמהים
להגות דבר מה,
אך רק תנועות
שפתיים נראות
ומילים אין
וקול בפיהם אינו בא.
ומה יהיה איתן
לעתים אני תוהה,
מה עם השתיקות הללו,
עד מתי ימשיכו
להיאחז באהבה. |
