כשההרגשה בכל הגוף
פועמת בטירוף.
כשהבוקר והלילה זהים במהותם,
ובדידותך מכה בך,
פעם ועוד פעם,
אז יאמר לך בר דעת,
זה השגעון ילדי,
השגעון בו זכית לגעת.

הקצה בך, מתמצה
הופך ויוצא,
ואתה על הגבול הכל כך לא בהיר
בין המשוגע לנורמל, לסביר.
מטייל לרגע בחיים שממול
תוהה בשקט,
על מהות הבילבול,
האם מוטב לך להיות,
משוגע שהוא כמעט נורמלי
או אולי לחיות,
כנורמלי שהוא מעט משוגע.

שהזמן הגורל והרגע,
השילוש הקדוש,
מהתלים בך
מסחררים את הראש,
כשהקיץ הוא כחורף
ועל אף הימים החמים,
הלילות רצופים
סופות רעמים,
אז יאמר לך בן אדם,
ככל אדם,
זה השגעון נערי, השגעון,
הזורם בנימי הדם.

נפשך מבקשת פורקן,
בדיכדוך היום בחשכת הליל,
מגששת מוצא
מחפשת היכן,
אך לשוא תנסה,
השגעון אינו הוא דרך הבחירה,
אלא נותר לבדו כדרך יחידה.
משען ימיך, תכלית חייך,
לעד יעמוד מנגדך כעזר,
לשם תוכל לשאת מכאן אל מעבר.

זה בכחול  שמיים, בשאון המים,
ברוח לילה, שנטשה המפרשים,
כשבשקט אתה מוצא את המילים,
דווקא עם אנשים,
שכלל לא מבינים.

פותח בשיחה,
בין המשוגע שבתוכך,
לאדם המצוי,
המעט שפוי.
מנסה לעקוב אחר הקול הפועה,
אך מי זה אתה,
ההוא שחבוי, או האחד שהוזה?

אז תאמר לך אתה,
אתה בעצמך,
זה השגעון, אנוכי,
השגעון,
שלך הוא טעם לחייך.