יפת נפש שכמותי, יושבת ומשקרת לעצמה על כמה היה טוב וכמה אני
מתגעגעת, כשבעצם היה חרא ואני פשוט מאזוכיסטית ארורה.
אני זוכרת שישבתי וכתבתי יומן, והשם שלך - השם שלך עם פרחים
ולבבות ומלא דברים קטנים וקיציים שעזרו לי לחשוב שאני מאוהבת.
ציורים יפים, בעיקר שלי כעליסה ושלך ככובען המטורף.
ציורים, שבגלל ידי הרוטטת, ציירתי מחדש מיליוני פעמים עד שיצא
מושלם.
משום מה הציורים והכתיבות וכל ההרגשות האלו היו לי יותר חשובים
ממך.
היום אני יושבת ומסתכלת עליהם וחושבת כמה צעדים אחורה, מה
הייתי צריכה לעשות מוקדם יותר, או מה לא הייתי צריכה לעשות.
אולי הייתי צריכה לעזוב מוקדם, לפני שניקשרתי אליך.
ואולי בכלל לא הייתי צריכה לעזוב, אלא פשוט לשמוח שיש מישהו
שמוכן להיות שם בשבילי אפילו ב-3 לפנות בוקר, סתם כי אני
רוצה.

יפת נפש שכמותי... עצובה על זה שהלכת למישהי אחרת...
טוב, לפחות אני מכירה את שניכם מספיק טוב ומספיק זמן, כדי לדעת
שאתה באמת אוהב אותה, ולא נטשת אותי סתם בשביל מישהי שמוכנה
לספוג ממך הכל בלי להחזיר מלחמה.
ועדיין, לפעמים, כשאני חושבת על זה, זה לא מספיק טוב שהיא
הייתה חשובה לך.
אתה אמרת שגם אני חשובה לך, אז מה קרה?
אתה פשוט בחרת לעזוב אותי...

יפת נפש שכמותי מעמידה פנים שאכפת לי, כשבעצם אני שמחה שנפטרתי
ממך.
שמחה שאני לא צריכה לסבול את כל מה שעבר עליי בגללך יותר.
בעצם אני מאושרת שאני יכולה לקום ולהגיד לא עוד.
ואני יכולה למצוא לעצמי מישהו יותר טוב, מישהו אחר, מישהו שלא
היה אתה.
ואני יכולה להגיד סוף סוף כמה באמת רע היה לנו ביחד, ולצאת
מהבועה הזאת, שאף אחד לא ידע מה קורה בתוכה כי היא הייתה אטומה
מדי.

יפת נפש שכמותי...
אומרת לכולם כמה לא אכפת לי,
וכמה אני מרגישה יותר טוב עכשיו,
וכמה אף פעם לא אהבתי אותך באמת,
כשבעצם אני מתה מבפנים.

יפת נפש שכמותי...
עם כאבים שגורמים לי להרגיש חלולה לפעמים,
ועם זכרונות שהייתי רוצה להוציא מהראש, אבל אני לא יכולה.

אני בעצם לא יפת נפש...
סתם ילדה טיפשה